ראיון עם המתרגם פיליפ גבריאל על התרגום של 1Q84

לרגל יציאתו לאור באנגלית של 1Q84, הספר החדש של הרוקי מורקמי, התפרסם ראיון ב"דה אטלנטיק" עם אחד המתרגמים שלו, פיליפ גבריאל. (ראיון עם המתרגם השני, ג'יי רובין, מופיע בפוסט הזה.)

גבריאל תרגם את הסיפור הראשון של מורקמי שפורסם בארה"ב, "מזכר הקנגורו" (הסיפור פורסם בספר "הפיל נעלם"). הוא תרגם שלושה מספריו של מורקמי לאנגלית, וזכה בפרס על תרגום "קפקא על החוף". הוא תרגם עוד שני ספרי עיון שלו, קובץ סיפורים קצרים וסיפורים קצרים שפורסמו במגזינים שונים. גבריאל הוא מרצה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת אריזונה, ותרגם גם את הסופר חתן פרס נובל קנזאבורו אואה.

כמה עמודים תרגמת בממוצע ביום? כמה זמן נמשך תהליך העריכה?

בדרך כלל אני עובד חמישה ימים בשבוע, עם טיוטה גסה של ארבעה עמודים מדי יום. 20 עמודים בשבוע, 80 עמודים בחודש, זה היעד הקבוע שלי. בעבודה עם סופרים שהפרוזה שלהם מסובכת יותר, יכול להיות שאני אספיק רק שלושה עמודים ביום, אבל מורקמי הוא די ישיר והגיוני. נדרשו עשרה חודשים להשלמת הטיוטה הגסה של הספר השלישי של 1Q84, ואז ערכתי אותה במשך חודשיים. השלב הראשון בעריכה הוא להשוות את המקור לתרגום, שורה מול שורה. אחרי המעבר הראשוני העורך שלי ואני המשכנו כמובן לתקן, והחלטנו, לדוגמה, שרוב המונולוגים הפנימיים יהיו בכתב נטוי, והעברנו חלקים מהטקסט לזמן עבר. אני פחות אוהב את החלק הזה, העיניים שלי מתפוצצות. המעבר האחרון על הטקסט, לפני שאני שולח אותו לעורך, הוא מהנה יותר. בשלב הזה אני פשוט קורא שוב את התרגום כולו כמו ספר באנגלית ומנסה לשפר את הניסוח.

בתרגום של 1Q84 ויצירות נוספות של מורקמי, האם אתה חש מחויבות לכבד את הקול והתחושה של התרגומים של  ג'יי רובין ואלפרד בירנבאום, המתרגמים האחרים שלו? האם אתה חושב שכולכם מחברים את היצירה של מורקמי באנגלית, ושהיא צריכה להיות אחידה, או שאתה מתמקד בכל ספר בנפרד?

אני מאוד מעריך את התרגומים של ג'יי ואלפרד, אבל אני עובד לפי הפרשנות שלי לקול של מורקמי באנגלית. לכל אחד מאיתנו יש סגנון משלו. אני היחיד משלושת המתרגמים של מורקמי ששיתף פעולה עם השניים האחרים. כשאלפרד ואני עבדנו על "אנדרגראונד", וכשג'יי ואני עבדנו על "ערבה עיוורת, עלמה נמה", לא ניסינו ליצור משהו אחיד באופן מכוון, אבל ב-1Q84 העורך ניסה להחליק הבדלים משמעותיים, מה שהגיוני לאור העובדה שמדובר ביצירה אחת. כיוון שהחלק שלי בטקסט היה האחרון, העורך כבר החליט איך להתייחס לסוגיות סגנוניות מסוימות, אז יישרתי איתו קו.

ציינת בעבר שהניואנסים של האוכל היפני לפעמים מיטשטשים בתרגום. מה עוד הלך לאיבוד או היטשטש?

אני מקווה שלא איבדנו דברים חשובים בתרגום, כמובן, אם כי ב-1Q84 אפילו הכותרת מאתגרת, כיוון שביפנית הספרה 9 מבוטאת כ"קְיוּ". היו גם דברים יומיומיים ומובנים מאליהם ליפנים שהיו קשים, כמו הניואנסים של פנייה לאדם אחר, הסיומות ("סַאן" ו"קוּן" במיוחד) המוצמדות לשמות, ורמת האינטימיות שהן מעבירות, שלא לדבר על משחקי מילים.

ג'יי רובין בספרו Making Sense of Japanese מפריך את הסטריאוטיפ שיפנית פחות מדויקת ומסתורית יותר מאנגלית.

יש הכללה שיפנית איכשהו פחות מדויקת או מעורפלת יותר בהשוואה לאנגלית. אני לא קונה אותה. יפנים יכולים לתקשר כמו כולם, ומורקמי מביע את הרעיונות שלו בבירור, אפילו שהאווירה הכללית של היצירות שלו סוריאליסטית לפעמים.

יש שפה מערבית שדומה במבנה ובמקצב ליפנית? אולי גרמנית, שגם בה הפועל נמצא בסוף המשפט?

יפנית שונה מכל השפות שלמדתי, רוסית, סינית, צרפתית וגרמנית. כיוון שהפעלים ביפנית נמצאים בסוף המשפט, אני לפעמים מרגיש שבתרגום מיפנית לאנגלית מסגירים את הפאנץ' ליין.

האם מורקמי התנגד לחלקים מהתרגום שלך או שינה אותם?

בשלב מסוים ג'יי, מורקמי ואני התחבטנו לגבי הכינוי של אחד מחברי הכת. אני קראתי לו במקור "סקינהד" (Skinhead, גלוח ראש), מתוך מחשבה על דמות מפחידה מהימין, אבל ג'יי העדיף "באזקאט" (Buzzcut, תספורת מארינס). מורקמי העדיף את ההצעה של ג'יי, את הקונוטציה הצבאית שלה, והלכנו עליה.

אומרים שגבריאל גרסיה מרקס אמר לגרגורי רבסה שהתרגום שלו לאנגלית של "מאה שנים של בדידות" עולה על המקור הספרדי. האם התרגום יכול לשפר את המקור? אתה חושב ששיפרת פעם את המקור?

האם תרגום יכול להתעלות על המקור? זה יכול להיות נחמד, אבל בדרך כלל אני לא מרגיש ככה. כשסיימתי את התרגום של "צ'וּגָאֵרִי" (宙返り, "סלטה") של קנזאבורו אואה, הוא שלח לי הערות על כמה חלקים קצרים שהוא רצה להוציא מהתרגום, ושלושה עמודים בכתב יד שהוא רצה להכניס. מסתבר שהוא חשב בינתיים על הסיפור ורצה לשנות אותו. הוא אמר לי שעם השינויים האלה, התרגום שלי יהיה קרוב יותר לרוח הסיפור מהמקור. למדתי מזה איך סופרים, כולל מורקמי, ממשיכים לעבד ולעבוד על הסיפורים שלהם. יש טקסט בעל סמכות, אבל אולי היא זמנית.

ההערות של גבריאל על עמוד מהגרסה היפנית של 1Q84, התמונה לקוחה מ"דה אטלנטיק"

ראיונות עם שני מתרגמים – ניר רצ'קובסקי והלל הלקין

בימים האחרונים התפרסמו ראיונות עם שני מתרגמים ספרותיים: הראשון הוא ניר רצ'קובסקי, מתרגם מאנגלית ומצרפתית לעברית, שתרגם בין היתר את "סוויטה צרפתית" ו"הנשף – דויד גולדר" מאת אירן נמירובסקי, "יומן" מאת הלן בר, "הנפשות האפורות" מאת פיליפ קלודל ו"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל*; המתרגם השני הוא הלל חלקין, מתרגם מעברית ומיידיש לאנגלית, שתרגם בין היתר את שלום עליכם, ש"י עגנון, א. ב. יהושע וחיים באר.

הראיון עם רצ'קובסקי פורסם ב"הפנקס", כתב עת מקוון לילדים על תרבות וספרות, לרגל תרגומו החדש לספר "אחי פשוט" מאת מארי-אוד מוראי, שהוא התרגום הראשון שלו של ספר לילדים ונוער. בתשובה לשאלה הראשונה רצ'קובסקי מתייחס להבדל בין תרגום לילדים ונוער לתרגום למבוגרים:

זו עבודה שונה מתרגום של ספרות יפה למבוגרים, במובן שהייתי צריך לחשוב קצת יותר על הקורא שבסוף הדרך. בתרגום של ויקטור הוגו או סימון דה-בובואר, האדון היחיד (לפחות באופן אידיאלי) הוא הספרות: מתייחסים בחרדת קודש לכל מילה ומבנה תחבירי בטקסט, ושהקורא כבר יתמודד – או לא. כאן, לעומת זאת, רציתי לשחזר בתרגום שלי את הכתיבה של מארי-אוד מוראי, שבלי לזלזל, להתחנחן ולהנמיך, בהחלט מכוונת לקהל קוראים של בני נוער.

רצ'קובסקי גם דיבר על הקושי שבתרגום שפת דיבור:

התרגום הזה הקצין בעיה שקיימת בכל תרגום – איך ליצור טקסט שישמע טבעי וזורם בעברית, ומצד שני שלא ישמע כאילו נכתב בעברית. צריך שישאר באיזה מקום ה"מבטא" הזר שלו. כשספר כתוב בשפה גבוהה, אפשר להשתמש בעברית ספרותית ותקנית וזה יוצא טוב. דווקא כשהשפה פשוטה, חצי דיבורית, כמו בספר הזה, הבעיה גדולה יותר. אלה צעירים וצעירות שצריכים לדבר אחד עם השני בשפה נורמלית, טבעית, אבל אסור שהם ישמעו כמו חבורה של צעירים בתל אביב. לא יכולתי להשתמש ב"סבבה" ו"באסה". בכלל, ניסיונות לתרגם לסלנג עדכני של צעירים לרוב יוצאים פתטיים.

הפתרון, באופן פרדוקסלי, הוא דווקא להימנע מסלנג ומשיבושי לשון שנפוצים בדיבור. ניסיתי להשתמש בשפה פשוטה, אבל פחות או יותר תקנית. בסופו של דבר זה נשמע הכי טוב וטבעי, גם אם לא באמת מדברים ככה.

על השאלה "כיצד, כמתרגם, אתה דואג להעביר את הקול הייחודי של הסיפור והסופרת?", רצ'קובסקי השיב:

מתרגם הוא קצת כמו שחקן, הוא צריך להיכנס לראש של הדמויות ושל הסופר ולנסות לדבר מהפה שלהם. לא מספיק לתרגם את הטקסט כמו שהוא; בשביל לתרגם את פשוט צריך לחשוב קצת כמו ילד בן ארבע, ובשביל לתרגם את אחיו קלבר, כמו נער בן שבע-עשרה.

הראיון עם הלקין פורסם ב"הארץ" באנגלית, במסגרת סדרת ראיונות חדשה ומבורכת עם מתרגמים. הלקין מתרגם בעיקר קלאסיקות:

תענוג גדול להיות מתרגם כשעובדים על ספר מצוין, כמו כל הספרים האלה. באמת. זו זכות. תרגום של אמן גדול, כמו עגנון או שלום עליכם, הוא כמו ריקוד עם הרקדן הטוב ביותר: התפקיד שלך הוא לעמוד בקצב שלו".

גם הלקין מתייחס למציאת הקול של הסופר:

בתרגום של סופר גדול עם קול ייחודי משלו, צריך איכשהו ליצור את הקול שלו בטקסט המתורגם. במידה מסוימת צריך לחשוב: אם שלום עליכם היה כותב באנגלית, איך הוא היה כותב? איך הוא היה נשמע?

בכתבה הלקין זוכה לשבחים על תרגומיו מחיים באר, אך לדבריו שבחים מסוג זה הם נדירים:

למתרגמים יש תחושה כרונית שלא מעריכים אותם מספיק, כיוון שהדרך היחידה להעריך באמת מה מתרגם טוב עשה היא לשבת עם הטקסט המקורי ועם הגרסה שלו ולהשוות אותם. אף אחד כמעט לא עושה את זה!

יש כאן פרדוקס, כיוון שככל שהמתרגם טוב יותר, נוטים להעריך אותו פחות, כיוון שחלק ממה שמתרגם טוב עושה הוא לטשטש את הראיות, ליצור אצל הקורא את התחושה שהוא לא קורא תרגום. רבים יאמרו שהם נהנו מהתרגום שלך, אבל מעטים מאוד יבינו מה כרוך בתרגום טוב – פרט למתרגמים אחרים.

תודה לליטל סמט ולבן שטרן על ההפניה לראיונות.

* קראתי את כל הספרים, פרט ל"נוטות החסד", והם מצוינים.

ראיון עם המתרגם אלן קליימן

כבר ציינתי מספר פעמים שאני אוהבת לקרוא ראיונות עם מתרגמים. עם זאת, לרוב מראיינים מתרגמים ספרותיים שמתרגמים לעברית, כך שאף פעם לא יוצא לי לקרוא ראיונות עם מתרגמים מתחומים אחרים. לכן החלטתי להרים את הכפפה ולראיין מתרגמים מכל התחומים. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות שאלות ותחומים שמעניינים אתכם לראיונות הבאים.

הראיון הראשון הוא עם אלן קליימן, מתרגם פיננסי, שיווקי ומשפטי מעברית ומצרפתית לאנגלית. אלן גם פעיל באגודת המתרגמים, ובשנים האחרונות הוא משתתף בארגון הכינוס השנתי של האגודה.

איך הגעת לתרגום?

נרשמתי לתוכנית התרגום של בית ברל מתוך סקרנות אינטלקטואלית, אבל זו גם הייתה התקופה של בועת הדוט.קום וקריסת ההיי-טק בסביבות 2001. אחרי קריירה בשיווק ובניהול בהיי-טק, פתאום מצאתי את עצמי בלי עבודה, ובחרתי "לזוז הצידה" ולעבור לתרגום כמקצוע. התחלתי לעבוד בזמן שלמדתי בבית ברל, בתוכנית שנמשכה שנתיים.

מה אתה אוהב במקצוע?

אני אוהב את האתגר האינטלקטואלי שבתרגום. יתרון נוסף הוא האפשרות לעבוד לבד ובשביל עצמך, בלי בוסים או עובדים.

 מה האתגרים בתרגום מעברית ובתרגום מצרפתית?

האתגר הקבוע בתרגום, בלי קשר לשפת המקור, הוא יצירת מסמך אנגלי אותנטי – להצליח בהתמודדות עם ההפרעות של שפת המקור במבנה, בניסוח ובאוצר מילים. מה שמאתגר במיוחד הוא זיהוי המונחים המקצועיים באנגלית, שבמקרה שלי נעשה לרוב בחומר פיננסי ומשפטי. בתרגום מצרפתית יש מלכודת נוספת, "ידידי הכזב" (false friends או faux amis), שהם מילים הדומות בשתי השפות, אך המשמעות שלהן אינה זהה. אתגר נוסף הוא הדמיון המטעה לעתים בין שתי השפות.

מה האתגרים בתרגום פיננסי?

תרגום פיננסי חייב להיות אותנטי, וכל תת-ז'אנר שונה. למשל, דו"ח אנליסטים הוא שונה מדו"ח מנהלים. אני מאמין שהמפתח להצלחה הוא היטמעות בחומר בשפת היעד, למשל לקרוא באופן קבוע את ה"וול סטריט ג'ורנל", ה"פייננשל טיימס" או את המדור הכלכלי של כל עיתון או מגזין איכותי אחר באנגלית. זו דרך ללמוד את המינוח העדכני ואת הסגנון המקובל.

אחד הקשיים הנפוצים שמתרגמים מתמודדים עמם הוא בשיווק. איך אתה מתמודד עם האתגר הזה?

אחרי קריירה בשיווק, זה לא החלק הכי קשה בעיניי. פרסמתי את עצמי כמה שיותר (הצטרפתי לאגודת המתרגמים והייתי פעיל בה, וגם השתתפתי בקבוצות מתרגמים מקומיות. גם הייתי פעיל ברשימת התפוצה במייל של אגודת המתרגמים). קידמתי את עצמי בנחרצות, אבל גם בהגינות. התחלתי לעבוד על כל מה שיכולתי להשיג, אבל בהדרגה פיתחתי התמחויות, ותמיד יש להתמחויות ערך מוסף. עכשיו אני בקושי צריך לעסוק בשיווק, אבל אני עדיין פעיל בארגוני תרגום.

איך תחום התרגום השתנה לאורך השנים? איפה לדעתך יהיה התחום בעוד 20-30 שנה?

אני לא בטוח שהתחום השתנה משמעותית ב-10 השנים שאני נמצא בו, אבל אני חושב שהוא ישתנה משמעותית עם ההתקדמות של תרגום המכונה. אנשי המקצוע צריכים לרתום את הכלי הזה לטובתם ולא להתייחס אליו בזלזול.

מה היית עושה אם לא היית מתרגם?

זו הקריירה השנייה שלי, ואני מצפה שהיא תימשך עד הפרישה (ולאחריה).

יש לך עצות למתרגמים מתחילים, בתחום הפיננסים ובכלל?

ההמלצות שלי למתחילים תמיד היו: תפרסמו את עצמכם כמה שיותר (לפחות 30% מכל העבודות עוברות בין מתרגמים – אם לא מכירים אתכם לא תוכלו להשיג אותן). תשקיעו באופן קבוע בהכשרה ובלימוד (זה לא עסק חד-פעמי). תתמחו.

מקורות שאלן ממליץ עליהם לתרגום פיננסי:

ראיון עם המתרגמת נילי מירסקי

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"הארץ" ראיון עם נילי מירסקי, לרגל התרגום החדש ל"האחים קרמאזוב" של דוסטויבסקי. (מירסקי תשתתף בערב על התרגום החדש ב"תולעת ספרים" ב-26 בספטמבר, פרטים כאן.)

הראיון עוסק בדוסטויבסקי, בתולדות חייה של מירסקי, בשוק הספרים ובפוליטיקה. מירסקי מתייחסת גם לאחת השאלות שמעסיקות מתרגמים – האם תרגום הוא אמנות או אומנות? מירסקי רואה בעצמה אמן מבצע, "כמו פסנתרן שמנגן תווים שנכתבו לו", בניגוד לסופר. עם זאת, היא מכירה בהשפעתם הרבה של המתרגמים על השפה.

"יצירה היא לא חלק מהחוויה שלי", מתעקשת מירסקי, "אם כי אני שמחה לשמוע מילים טובות שגורמות לי להשמין מנחת", היא מוסיפה בטון מתרפק. "יחד עם זאת, ברור לי שלתרגומים יש תפקיד תרבותי מרכזי, כשנוצר צורך ליצור שפה ספרותית חדשה. הדוגמה הכי ידועה היא תרגום התנ"ך לגרמנית של מרטין לותר, שיצר את השפה הגרמנית החדשה מתוך שלל דיאלקטים מקומיים. דוגמה יותר קרובה אלינו היא הרוסית הספרותית, שנולדה מאוחר מאוד יחסית. במאות ה-18 וה-19, האצילים ברוסיה דיברו וכתבו צרפתית. ברוסית נכתבה ספרות דתית בלבד. הרוסית הספרותית התחילה להיווצר דור אחד לפני פושקין, ומי שהרגישו מחויבים לה היו בראש וראשונה המתרגמים דווקא. הם טענו שהרוסית המדוברת, אין בה כדי לבטא את פיתולי הרגש הדקים כפי שהם מופיעים ברומנים הצרפתיים".

ראיון עם טל ניצן

חוץ מהראיון עם פרופ' ניצה בן ארי, התפרסם אתמול בבלוג הרפובליקה הספרותית גם "ראיונון", כפי שמגדירה אותו בעלת הבלוג עדנה אברמסון, עם המתרגמת, העורכת והמשוררת טל ניצן. עם הספרים שתרגמה ניצן נמנים "כרוניקה של מוות ידוע מראש", "זיכרונות מהזונות העצובות שלי" ו"לחיות כדי לספר" מאת גבריאל גרסיה מראקס, "העין הכי כחולה" של טוני מוריסון וספרי שירה של פבלו נרודה, והראיון נערך לרגל יציאת תרגומה ל"של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק.

אחת הסוגיות התרגומיות שניצן מתייחסת אליה היא הקושי בתרגום משלבים דיבוריים לעברית:

"כאמור, זה אכן היה האתגר המרכזי כאן. קשה מאוד לתרגם לעברית עגה אנגלית, וכתוספת – של פשוטי-עם בארה"ב של שנות השלושים. בעצם זה להמציא בעברית חיה שאינה קיימת. באופן כללי קשה ליצור משלב דיבורי בעברית בלי לחטוא במילים בערבית וביידיש, בביטויים צה"ליים ואפילו פלמ"חניקים. נמנעתי כמובן מכל אלה וגם מחבלה שרירותית בתקניוּת במקומות שזה לא נעשה במקור, ומשימוש בביטויים עכשוויים שהיו מחבלים בשחזור התקופתי – חוץ ממילה אחת (שאשאיר לקוראים לגלות) במקרה שלא הותיר ברירה אחרת.
"אז מה כן? במסגרת כל המגבלות האלה ניסיתי ליצור שפה טבעית, פשוטה, לא גבוהה, שתהלום את הדמויות, שלא תגרום לקוראים לזקוף גבה מצד אחד, אבל גם לא תמשוך תשומת לב מיותרת למעשה התרגום. כדי ליצור שפה אותנטית די לפעמים בניואנסים ואין צורך בג'סטות בולטות."

אם אתם רוצים לדעת מדוע הספר תורגם בשם "של עכברים ואנשים", ולא "על עכברים ואנשים, תצטרכו לקרוא את הריאיון במלואו.

ראיון עם פרופ' ניצה בן ארי

היום התפרסם ב"הארץ" ראיון עם פרופ' ניצה בן ארי,  מתרגמת, חוקרת תרגום, ראש התוכנית ללימודי תעודה בתרגום ועריכת תרגום באוניברסיטת תל אביב (שבמסגרתה למדתי אצלה בארבעה קורסים), ומאז אוקטובר היא גם יו"ר המפעל לתרגום ספרות מופת. עם הספרים שבן ארי תרגמה נמנים "ציד הסנרק" מאת לואיס קרול, "פאוסט" מאת גתה, "חמדת" מאת טוני מוריסון ו"ברלין, אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין.

על השאלה "מיהו מתרגם אידאלי" בן ארי משיבה כך:

"זו שאלה שעוסק בה מחקר התרגום, שאלה לא פשוטה. המתרגם האידיאלי הוא המתרגם הדו-הלשוני והדו-תרבותי. אבל לכל ברור שאין יצור כזה, כי מה זה נקרא שאתה דו-לשוני? שאתה יודע באותה מידה גם את שפת היעד וגם את שפת המקור. הבקיאות בדיוק באותה מידה בשתי התרבויות כמעט אינה קיימת. נגיד שאני יכולה להגיד שבילדותי סיפרו לי מהצד הצרפתי הספרדי שלי סיפורים של הקונטס דה סגיר ואגדות מצרפתית וגם סיפרו לי מהצד הגרמני של אמא שלי את שטרובל פטר (יהושע הפרוע). אבל לא למדתי בגן ובבית ספר בגרמניה. את הידיעות שלי על התרבות הגרמנית אני יודעת קצת מהמשפחה, וקצת מהמסעות שלי לגרמניה ומהשהות שם ומהקריאה. זה לא שאני דו-תרבותית ישראלית גרמנית".

בן ארי אומרת שצריך לשאוף להכי קרוב. "הכי קרוב זה באמת אנשים שחיו חלק מהזמן פה וחלק שם. שהם מעורים מאוד בתרבויות האלה, חיים אותן, נושמים אותן, ויש להם חוש ורגישות שעמם נולדים. אי אפשר ללמד".

על מעמד המתרגמים בן ארי אומרת:

"המחקר הגיע לנקודה שבה הוא מתחיל להתעניין במתרגם. זה קרה מאז שדרידה, פוקו, בורחס ואחרים התחילו לדבר על כך שאין יותר מקור, על מות המחבר. המתרגם הוא בדרגה שווה למחבר והתרגום בדרגה שווה למקור וכולנו רק מתכתבים עם המקור וזה נפלא ונהדר. כשבדקתי את התזה הזאת לעומת הדעה של מתרגמים על עצמם, לא מצאתי את זה. המתרגם כל הזמן נאלץ להיאבק על מעמד של אדם שקוף שלא מכירים אותו, לא רואים אותו, ולא מעריכים אותו במיוחד. השאיפה הגדולה שלו זה להיות סופר, לעלות בדרגה. מצאתי את זה בהמון ספרים שנכתבים עכשיו, שהמתרגם הוא הגיבור שלהם. אולי מפני שזה מין אנטי-גיבור".

 אמנם אני לא מתרגמת ספרותית, אבל אני מסכימה עם הטענות של בן ארי (ולא רק כי היא הכשירה אותי להיות מתרגמת). אין ספק שגם מתרגמים מסחריים צריכים להכיר את התרבות שממנה הם מתרגמים כדי להבין את הטקסט, ואולי הדוגמה הכי בולטת לכך היא לוקליזציה ושיווק, שם אפשר להיתקל בתיאורי מצבים שאינם נפוצים או מקובלים בישראל, וצריך למצוא פתרון אחר לאותו מסר.

באשר למעמד המתרגמים, כמתרגמת מסחרית יש לי התחושה שחלק ניכר מהאנשים והגופים הזקוקים לתרגום לא בהכרח מודעים לכך שתרגום הוא יותר מהעברת מילים משפה אחת לאחרת, ושהם לא תמיד יודעים להעריך את מורכבות הטקסט שהם מעוניינים לתרגם. למשל, טקסט הכתוב בשפה קלילה וקולחת אינו בהכרח קל יותר לתרגום ממדריך לשימוש במכשיר חשמלי, כיוון שבעברית הנטייה בכתיבה היא להכביד את הטקסט.

פרט למתרגם ולמעמדו, בן ארי נוגעת בסוגיות מעניינות נוספות, כגון הצנזורה שנעשתה בתרגומים בעבר לנושאים טעונים כמו הנצרות, מיניות ואזכורים של גרמניה (לאחר מלחמת העולם השנייה), כך שמומלץ לקרוא את הריאיון במלואו.

ראיון עם אלי ביז'אווי, מתרגם מחזות

כפי שאומרים לא מעט, תרגום הוא מקצוע בודד, ולכן אני תמיד נהנית לקרוא ראיונות עם מתרגמים ולהתרשם מהאופן שבו הם תופסים את המקצוע ואת תהליך התרגום. לצערי, ראיונות עם מתרגמים הם מחזה יחסית נדיר, ובטח עם מתרגמים שאינם מתרגמים פרוזה. לכן שמחתי לראות שפורסם היום ב"הארץ" ראיון עם אלי ביז'אווי, מתרגם מחזות ומחזות זמר צעיר, שתרגם את "רומיאו ויוליה" ואת המחזמר "פיאף", בין היתר.

כך הוא מתאר את תהליך התרגום של שייקספיר:

"מולי היה המקור השייקספירי בלבד. מקור השוואה יחיד היה התרגום של ויקטור הוגו הבן, כי רציתי ללמוד מהתמודדות של יוצר שתירגם את שייקספיר לשפה אחרת, ובתקופה אחרת. ישבתי מול המחשב, וניסיתי להבין לעומק מה כתוב באנגלית. אשקר אם אומר שבקריאה ראשונה הבנתי מה שייקספיר כותב, ומשקר כל מי שאומר זאת – גם הבריטי הכי רהוט.

"הסתכלתי על הפרולוג והבנתי שקודם כל זו סונטה, 12 שורות שחורזות בתוכן וביניהן, כך שבסוף נוצר מבנה שפונה קודם כל לאוזן של צופה התיאטרון. ייתכן שבשל צעירותה היחסית של העברית כשפה מדוברת, מחזות רבים תורגמו בעבר למעין עברית חגיגית, 'עברית של תיאטרון' שלא תמיד תאמה את הפשטות והזרימה של הדיאלוג בשפת המקור, והיום ניתן לתרגמם אחרת.

"אני עשיתי שתי בחירות שהיו שלובות זו בזו ועזרו לי בתרגום: שמרתי בצורה קפדנית על המשקל של פנטמטר יאמבי (משקל בן חמש הדגשות בעל הברות מוטעמות ולא מוטעמות לסירוגין) המקורי של שייקספיר, וברגע שבחרתי בזה, היה לי חופש יצירתי בבחירת המלים בתוך המשקל. במלים אחרות, ברגע שהמשקל היה מוקפד, יכולתי להרשות לעצמי ללכת לכיוונים שלא הייתי מעז אלמלא היה סד כל כך קפדני".

ביז'אווי מתרגם מחזות מז'אנרים שונים – מחזות זמר, מחזות קלאסיים ומודרניים, אך הוא אינו מבחין ביניהם בתהליך התרגום:

"ברור שיש הבדל במורכבות הניתוח ובניסיון להכיל את כל רובדי המקור, אבל בין שאני מתרגם פזמון פופולרי או יצירת מופת, חשוב לי באותה מידה ליצור מחדש בעברית תוך נאמנות למקור, ואני ניגש לחומרים האלה באותה רצינות.

"בתרגום לתיאטרון אני פונה בראש ובראשונה לאוזן – מעטים האנשים שיושבים וקוראים את התרגום – לכן יש שלב נוסף אחרי תרגום המחזה, שלב שהוא מסעיר ומרגש לא פחות, והוא התאמת הטקסט לשחקנים. ולכן, כשאני יודע שגורי אלפי ישחק את דמותו של וודי אלן ב'שחק אותה סם', או שששון גבאי יגלם את פייגין ב'אוליבר', או שדן שפירא את רומיאו, או שנלי תגר את יוליה – אני משפץ ומעצב את התרגום כדי שיישב נכון בפה של השחקנים האלה"

ואלה התכונות הדרושות למתרגם טוב לדבריו:

"סקרנות, אהבה לבני אדם, אהבה לשפה ויכולות כתיבה. כיוון שתרגום לתיאטרון הוא דבר של האוזן, כאמור – לא של הכתב – צריכה להיות למתרגם אוזן טובה. כשיש אוזן טובה ורגישה לשפה ויכולת להיות הן יצירתי והן בהיר, אפשר לצאת לדרך. מבחינתי, חוויית התרגום היא הזכות לעבוד עם יוצרים שלא חלמת לעבוד איתם. זכיתי באיזה אופן לעבוד עם זונדהיים, סארטר, וכעת עם שייקספיר. אתה בורא בעברית דמויות, לומד להכיר ולייצר את סגנון הדיבור שלהם בעברית. כלומר, יש כאן צלילה לרובד העמוק של היצירה המקורית, שמשכללת אותך כיוצר".

ראיון עם ג'יי רובין, המתרגם של הרוקי מורקמי לאנגלית

ה"אסאהי שימבון" ראיין את ג'יי רובין, המתרגם הקבוע של הרוקי מורקמי לאנגלית, המתרגם כעת את ספרו החדש של מורקמי, 1Q84. מורקמי הוא אחד הסופרים האהובים עליי, ולכו תרגמתי את החלקים מהראיון העוסקים בתרגום:

מתי קראת לראשונה את מורקמי, ומה היה הרושם הראשוני שלך?

קראתי אותו לראשונה ב-1989, כשמו"ל אמריקאי ביקש ממני חוות דעת על "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם". אהבתי את הספר והתחלתי אז לקרוא את מורקמי כמעט באופן בלעדי ב-10 השנים הבאות לפחות.

מה משך אותך למורקמי כמתרגם?

הסיפורים הקצרים שלו מצאו חן בעיניי במיוחד, אז חיפשתי את פרטי ההתקשרות שלו וכתבתי לו מכתב שבו הצגתי את עצמי כמתרגם של נצומה סוסקי וביקשתי רשות לתרגם את "המקרה השני של תקיפת מאפיה", "הפיל נעלם" וכמה יצירות נוספות.

כמה חודשים לאחר מכן התרגום הראשון שלי התפרסם במגזין "פלייבוי", שינוי משמעותי מכתבי עת אקדמיים כמו כתב העת של הרווארד ללימודים אסיאתיים.

כשעולות לך שאלות בנוגע לתרגום, איך אתה פונה אליו? תוכל לתת לנו דוגמה לשאלות?

הייתי שולח דוא"ל לו או לעורך שלו בהוצאת שינצ'ושה. נעים להתכתב איתו בדוא"ל. ניתן לפרש קטעים רבים ב-"1Q84"  בגוף ראשון או בגוף שלישי, ושאלתי אותו מה הוא מעדיף במקרים מסוימים. בדרך כלל הוא אומר לי לעשות את מה שעובד הכי טוב באנגלית.

מהם הקשיים המרכזיים בתרגום היצירות של מורקמי בהשוואה ליצירות של סוסקי ושל סופרים אחרים שתרגמת?

כיוון שהסגנון של מורקמי מושפע כל כך מהידע הרב שלו באנגלית, הרבה יותר קל לתרגם אותו "חזרה" לאנגלית בהשוואה לסופרים אחרים שתרגמתי. גם הסגנון של סוסקי מושפע מאנגלית, אבל הוא מאפשר גם לידע הנרחב שלו בקלאסיקות הסיניות לבוא לידי ביטוי.

אקוטאגאווה ריונוסקה מנסה לעתים קרובות לחקות יפנית קלאסית או יפנית של ימי הביניים. כמעט ויתרתי על תרגום "ד"ר אוגאטה ריוסאי: מזכר" שלו כיוון שחלק ניכר מהעניין בשפה הוא השימוש בסגנון תיעודי מימי הביניים הנקרא "סוֹרוֹבּוּן", שאין לו מקבילה אנגלית. בסופו של דבר, כיוון שחשבתי שכדאי מאוד לתרגם את הסיפור, החלטתי להקריב את הפן הסגנוני הזה ובחרתי בסגנון רשמי יותר, בדומה למסמך רשמי.

אצל מורקמי אין בעיות כאלה. הוא משתמש לא מעט בסגנון עיתונאי כשהוא לכאורה מצטט מכתבות בעיתון, אבל אלה המקרים הכי קיצוניים. כיוון שהסגנון של מורקמי פשוט באופן כללי, האתגר הוא לכתוב משפטים פשוטים באנגלית שעדיין יש להם מקצב ושלא נשמעים שטוחים או משעממים.

מורקמי לפעמים משלב ביטויים אנגליים בכתיבה שלו. איך הם משתלבים בתרגום שלך? לדוגמא, ב"קורות הציפור המכנית", הוא משתמש בביטוי "'קוג'ינטקי ני טוראנאידה קורה" (個人的にとらないでくれ), שברור שמקורו ב"Don't take it personally", "אל תיקח את זה באופן אישי".

הבעיה היא לתרגם את הביטויים "חזרה" לאנגלית שנשמעת יוצאת דופן כמו היפנית, אבל לאחרונה אני מתעצל ובוחר בביטוי האנגלי "המקורי". במקרה זה הרוח המערבית, ה"באטאקוסאסה", של הסגנון של מורקמי נעלמת. סליחה.

ספר לנו על תהליך התרגום. האם אתה קורא את הסיפור מתחילתו ועד סופו לפני שאתה ניגש למלאכת התרגום?

כן, אני תמיד קורא קודם את היצירה, במקרה שיש בה ביטויים חשובים שיש לטפל בהם בצורה מסוימת מההתחלה. אני קם מוקדם בבוקר ועובד עד שהמוח שלי הופך לטופו, בדרך כלל בסביבות 11:30 בבוקר. המוח שלי לא שימושי במיוחד בשאר היום.

מורקמי נחשב למועמד לפרס נובל לספרות מזה שנים רבות. מה לדעתך הסיכוי שיזכה בו ביום מן הימים?

אני לא יכול לחשוב על סופר יפני אחר שיקבל אותו לפני מורקמי. זה רק עניין של זמן.