אתמול השתתפתי ביום עיון לשיפור הניסוח מטעם האקדמיה ללשון עברית, שהתקיים לראשונה (כנראה) בתל אביב בגלל השיפוצים בבניין האקדמיה בירושלים. יום העיון עסק בנושא "המשפט התקשורתי והבהיר", והעבירה אותו ד"ר אורלי אלבק.

 מטרת יום העיון הייתה להדגיש כי לא מספיק שמשפט יהיה תקני, אלא עליו להיות גם תקשורתי ובהיר, והבהירות היא מעל הכול. המשפט "‫בת הדודה שאמה ששכנתה שגיסתה עורכת דין רופאה שוטרת היא מוכשרת מאוד" הוא אמנם תקין תחבירית, אבל צריך תרשים כדי לפענח אותו. חשוב לציין כי ההתייחסות היא לטקסטים מוסרי מידע ולא לטקסטים אמנותיים, שהמשחק בבהירות הוא שנותן להם את העוקץ.

ד"ר אלבק הפרידה בין התחביר להלכה, שהנו גמיש למדי (למשל בסדר המילים במשפט), לבין התחביר למעשה, המושתת על הסכמה בין המוען והנמען ועל חוקי סבירות: למשל, אנו נניח שצירוף שמני בראש המשפט הוא הנושא, ונצפה שאחריו יגיע צירוף שגרעינו פועל, שהוא הנשוא. משפט תקשורתי ובהיר הוא משפט הממלא את ציפיות הנמען מהר ככל האפשר.

בעיה נוספת בעברית היא שלרצפי תווים רבים (מחרוזות) יש דרכים שונות לקריאה כשהם כתובים בכתיב חסר, כך שנוצרים מה שיש המכנים "משפטי חולצה", שהם משפטים שבסוף קריאתם מבינים שלחלק מהמילים בהם יש משמעות ותפקיד תחבירי השונים מכפי שחשבנו בתחילה (כגון "חולצה מטיילת בוואדי"). יש לשים לב לכך כדי שלא לבלבל את הקוראים.

ד"ר אלבק הגדירה שלושה כללים למשפטים צפויים:

• כדאי לפתוח את המשפט בנושא, אלא אם יש סיבה לכך.
• לא להרחיק בין גרעין הנושא לגרעין הנשוא.
• לא להרחיק בין המשלימים לגרעיניהם.

ד"ר אלבק המליצה גם שלא להכביר בסימני פיסוק. לפי כללי הפיסוק החדשים יש להמעיט ככל האפשר בסימני פיסוק, כדי שהקורא לא יצטרך לפענח עוד ועוד סימנים בעת הקריאה. סימני הפיסוק הם אמצעי עזר, כך שאין להבהיר באמצעותם משפטים, אלא לעשות זאת באמצעות הניסוח עצמו.

ד"ר אלבק גם חילקה לנו את החוברת החביבה "100 מילים" לרגל מאה שנות מינוח עברי. החוברת תחולק חינם למבקרים בשמורות הטבע, בגנים הלאומיים ובאתרי רשות הטבע והגנים במשך השנה.