פרט לכך שהתפרצות הר הגעש באיסלנד תקעה המוני תיירים בחו"ל והשביתה טיסות, היא גם שברה את שיניהם של קריינים רבים שניסו לבטא את שמו של הר הגעש אֶיְיַאפְיָאטלָאיוֹקוּל.

כשמתרגמים קורה לא מעט שצצים בטקסט שמות או מונחים בשפות שלא מכירים, גם אם לא באופן כה קיצוני, וצריך למצוא דרך לתעתק אותם בצורה נכונה לעברית, או לכל שפה שאליה מתרגמים.

גם אם לא מכירים דובר של השפה שיכול לעזור, עדיין לא צריך לנחש איך המילה נשמעת. אחת האפשרויות היא למצוא אתרים שמסבירים איך קוראים ומבטאים את השפה (חיפוש קצר  בגוגל של שם השפה + pronunciation או "pronunciation guide" כנראה יספיק). לפעמים באתרים האלה אפשר גם לשמוע את אופן ההגייה של הצלילים והתנועות. אם אתם רוצים לראות דוגמאות לאתרים כאלה, בחודש האחרון חיפשתי הסברים על הגיית אפריקאנס, לטינית, ליטאית ודנית.

בוויקיפדיה יש בערכים של השפות השונות הסברים על הגיית התנועות והעיצורים, רק שלרוב ההמחשה אינה בהשוואה לאנגלית, אלא בכתב הפונטי הבינלאומי (IPA), כך שהפענוח קצת מסובך. מה שכן, בקישורים החיצוניים של הערך אפשר למצוא לפעמים הפניות למדריכי הגייה.

אם חיפשתם מדריכים ואתם עדיין לא בטוחים, בפורבו אפשר לשמוע הגייה של מילים שונות בעשרות שפות (כרגע יש באתר 240 שפות). גם אם לא מוצאים בדיוק את המילה שמחפשים, אפשר לפרק אותה להברות ולחפש לפיהן.

רוביק רוזנטל מסביר ב"זירה הלשונית" מיהם הקדרים המסתוריים מהמשחק "הקדרים באים":

אחת השאלות המטרידות את עם ישראל היא מקור שמו של המשחק העתיק במונחים ישראלים "הקדרים באים". ספר בן 330 שנה שופך אור על הולדת המונח "קדרים". שם הספר הוא "יוון מצולה", והוא מופיע בפתח מאסף שיצא לאחרונה, הקרוי "גזירות ת"ח ות"ט" ובו מבחר חיבורים על שתי שנות הפרעות שעברו על יהדות פולין בשנים 1648-1649 בימי חמלינצקי ימ"ש.

את "יוון מצולה" כתב נתן נטע הנובר. הספר יצא בשנת 1680 לערך, ובו תיאורים מעוררי פלצות על גורל היהודים בימי הפרעות. האויבים המרים של היהודים, שהתלכדו תחת המצביא העריץ בוגדן חמלניצקי, הם בגירסת הנובר "יוונים" ו"קדרים". "היוונים" האוקראינים הם נוצרים השייכים על פי הנובר לכנסייה הפרבוסלאבית. הנובר כותב עליהם כי הם "היו נבזים ושפלים, והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים להבדיל", אבל "רק הגיבורי חיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי המלחמה, ושמם קאזקין". והרי אלה הם הקוזקים המלווים את הגורל היהודי באזורים אלה לאורך מאות שנים.

הקדרים הם בני העם הטטרי. הסיפורים בספר "יוון מצולה" על מעלליהם מעוררים אימה, עד שכל אחד יכול להבין מהיכן צצה הקריאה הנואשת "הקדרים באים", והתשובה "איש לא יירא". מדוע נקרא שמם "קדרים"? הנובר כותב על הקאזקין כי הם "היו מחויבים לישב תמיד על הגבול שבמדינת רוסיא הסמוכה למדינת בני קדר (=הטטרים)". בהמשך מסופר כי בין היוונים והקדרים "היתה שנאה גדולה, והם באו זה על זה במלחמה".

מדוע קרא הנובר לטטרים בני קדר? ההקשר הוא בספר תהילים: "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר". המדרש מייחס את הצירוף לישמעאלים הנוודים: "שכנתי עם אהלי קדר, שאין להם לא מקום ישיבה אחד, ולא עמידה אחת, אלא נוטע היום אהלו כאן, ולמחר להלן". השילוב שבין האויב המגולם בישמעאל לאופי הנוודי של העם הטטרי לאורך הדורות שימש השראה לדימוי. בהקשר המודרני בני קדר, היושבים באוהלי קדר, הם בדרך כלל הבדווים, הנוודים.

החוליה החסרה, יש להודות, היא איך הפכו הקדרים ההם למשחק של ילדי הארץ הקדושה במאה העשרים.

לי, חברה שעל תקן בת משפחה, עברה לפני שש שנים ללונדון אחרי שגדלה בארה"ב. מהר מאוד היא גילתה שהמעבר הזה כרוך בלימוד שפה חדשה – אנגלית בריטית, ועכשיו היא התחילה לכתוב בלוג בנושא.

אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה – How to move to London.

מצאתי בפרויקט גוטנברג את הספר "ABC – אגדות קטנות", מאת ז'ול למטר (1953-1914), שהיה סופר, מחזאי ומבקר ספרותי וחבר האקדמיה הצרפתית (אייר: ז'ק אונפרואה דה ברוויל – JOB). הספר כולל אגדות קצרצרות, המסודרות לפי סדר הא"ב. יש בספר אגדות כמו "הנסיכה על העדשה" ו"הזמיר", אך רוב האגדות אין מוכרות. תרגמתי כמה מהן, וכדאי גם להיכנס ללינק לספר ולראות את הציורים.

חמור

בכפר אחד הייתה אישה זקנה וענייה, שלא הייתה לה כל חברה פרט לחמור קטן. היא אהבה אותו מאוד, כיוון שהיה נבון וטוב לב, ונראה היה שהוא שמח לסחוב על גבו את ירקות הגינה בדרך לשוק העיר.

אולם נערים רעים לעגו לאישה הזקנה ולחמור הקטן שלה כשפגשו בהם.

יום אחד הם קראו לעבר האישה הזקנה:

"שלום, אמא-חמור!"

"שלום לכם, בניי", היא השיבה.

החמור נראה כאילו לגלג להם בתורו, כשנענע את אוזניו, ולנערים הרעים לא היה עוד מה לומר.

 

 

אַיִל

ברת הייתה ילדה קטנה ופזיזה, אשר תמיד השאירה את הדלתות פתוחות.

אמהּ האיכרה נזפה בה לעתים תכופות, כיוון שבהיעדרה של ברת הכלבים, התרנגולות ואפילו החזירונים לכלכו הכול.

אולם ברת לא תיקנה את דרכיה הפזיזות. יום אחד, כשאמהּ הייתה בשוק, ברת הלכה לשחק בגן ושכחה לסגור את הדלת כהרגלה.

האַיִל של החווה ברח מהדיר ונכנס בנחת לבית.

כיוון שלא מצא למטה איש , הוא עלה במדרגות  לקומה הראשונה, שם נמצא חדרם היפה של הוריה של ברת, ובו ארון זכוכית.

כשהאיל ראה את דמותו בזגוגית, הוא חשב כי מדובר באיל אחר ואיים עליו בקרניו, אך האיל השני החזיר לו באותה התנועה.

בזעם, הוא התרומם על כפותיו, אך האיל השני התרומם גם הוא.

על כן האיל השליך עצמו בכל הכוח כנגד הזכוכית, והיא התנפצה לאלף חתיכות.

לאחר מכן הוא ירד במדרגות ויצא מהבית, מלא גאווה על שהבריח את האיל השני.

בערב, ברת קיבלה עונש חמור מאמהּ, ואני נשבע לכם שהיא לא השאירה יותר את הדלתות פתוחות.

שלג

ארבע ילדות הסתכלו דרך החלון בשלג הצונח. הן נולדו בארצות המזרח, שם לעולם לא קר, וזהו הייתה הפעם הראשונה שהן רואות שלג.

"מה זה יכול להיות?" שאלה ליילה, הקטנה ביותר.

"אני יודעת", השיבה קורה. "מנקים בשמיים, והבתולה הקדושה חובטת במיטת הנוצות שלה".

"כלל לא", הכריזה מרים. "אין אלה נוצות, אלא פיסות נייר קטנות, והמלאכים מרוקנים את הסלים שאליהם ישו השליך את המכתבים שילדים כותבים לו בחג המולד. כן, כן, אני בטוחה, אני מזהה את הנייר שלי".

"אני", אמרה ספורה הגרגרנית, "אני חושבת שזה סוכר. לו רק יכולנו לטעום אותו!"

אולם דניאל, אחיהן הגדול, ששמע הכול, החל לצחוק:

"אין זה סוכר, וגם לא מכתבים קרועים ולא נוצות! זהו שלג, שלג כמו שיש מדי שנה באירופה, שלג שממנו מכינים כדורי שלג ואנשי שלג. נכין אותם מחר, אם תהיו ילדות טובות".

"חבל שזה לא סוכר!" אמרה ספורה, והעבירה את לשונה על זגוגית החלון.

אפס

בחיים, כשלא טובים בכלום, מקבלים מאחרים את הכינוי "אפס".

על כן שיקדו היטב על לימודי האותיות ועל קריאת אגדות אלה, ואני נשבע לכם שלעולם לא יאמרו עליכם:

"מארי הקטנה? ז'אן הקטן? איזה אפס".