מצאתי בפרויקט גוטנברג את הספר "ABC – אגדות קטנות", מאת ז'ול למטר (1953-1914), שהיה סופר, מחזאי ומבקר ספרותי וחבר האקדמיה הצרפתית (אייר: ז'ק אונפרואה דה ברוויל – JOB). הספר כולל אגדות קצרצרות, המסודרות לפי סדר הא"ב. יש בספר אגדות כמו "הנסיכה על העדשה" ו"הזמיר", אך רוב האגדות אין מוכרות. תרגמתי כמה מהן, וכדאי גם להיכנס ללינק לספר ולראות את הציורים.

חמור

בכפר אחד הייתה אישה זקנה וענייה, שלא הייתה לה כל חברה פרט לחמור קטן. היא אהבה אותו מאוד, כיוון שהיה נבון וטוב לב, ונראה היה שהוא שמח לסחוב על גבו את ירקות הגינה בדרך לשוק העיר.

אולם נערים רעים לעגו לאישה הזקנה ולחמור הקטן שלה כשפגשו בהם.

יום אחד הם קראו לעבר האישה הזקנה:

"שלום, אמא-חמור!"

"שלום לכם, בניי", היא השיבה.

החמור נראה כאילו לגלג להם בתורו, כשנענע את אוזניו, ולנערים הרעים לא היה עוד מה לומר.

 

 

אַיִל

ברת הייתה ילדה קטנה ופזיזה, אשר תמיד השאירה את הדלתות פתוחות.

אמהּ האיכרה נזפה בה לעתים תכופות, כיוון שבהיעדרה של ברת הכלבים, התרנגולות ואפילו החזירונים לכלכו הכול.

אולם ברת לא תיקנה את דרכיה הפזיזות. יום אחד, כשאמהּ הייתה בשוק, ברת הלכה לשחק בגן ושכחה לסגור את הדלת כהרגלה.

האַיִל של החווה ברח מהדיר ונכנס בנחת לבית.

כיוון שלא מצא למטה איש , הוא עלה במדרגות  לקומה הראשונה, שם נמצא חדרם היפה של הוריה של ברת, ובו ארון זכוכית.

כשהאיל ראה את דמותו בזגוגית, הוא חשב כי מדובר באיל אחר ואיים עליו בקרניו, אך האיל השני החזיר לו באותה התנועה.

בזעם, הוא התרומם על כפותיו, אך האיל השני התרומם גם הוא.

על כן האיל השליך עצמו בכל הכוח כנגד הזכוכית, והיא התנפצה לאלף חתיכות.

לאחר מכן הוא ירד במדרגות ויצא מהבית, מלא גאווה על שהבריח את האיל השני.

בערב, ברת קיבלה עונש חמור מאמהּ, ואני נשבע לכם שהיא לא השאירה יותר את הדלתות פתוחות.

שלג

ארבע ילדות הסתכלו דרך החלון בשלג הצונח. הן נולדו בארצות המזרח, שם לעולם לא קר, וזהו הייתה הפעם הראשונה שהן רואות שלג.

"מה זה יכול להיות?" שאלה ליילה, הקטנה ביותר.

"אני יודעת", השיבה קורה. "מנקים בשמיים, והבתולה הקדושה חובטת במיטת הנוצות שלה".

"כלל לא", הכריזה מרים. "אין אלה נוצות, אלא פיסות נייר קטנות, והמלאכים מרוקנים את הסלים שאליהם ישו השליך את המכתבים שילדים כותבים לו בחג המולד. כן, כן, אני בטוחה, אני מזהה את הנייר שלי".

"אני", אמרה ספורה הגרגרנית, "אני חושבת שזה סוכר. לו רק יכולנו לטעום אותו!"

אולם דניאל, אחיהן הגדול, ששמע הכול, החל לצחוק:

"אין זה סוכר, וגם לא מכתבים קרועים ולא נוצות! זהו שלג, שלג כמו שיש מדי שנה באירופה, שלג שממנו מכינים כדורי שלג ואנשי שלג. נכין אותם מחר, אם תהיו ילדות טובות".

"חבל שזה לא סוכר!" אמרה ספורה, והעבירה את לשונה על זגוגית החלון.

אפס

בחיים, כשלא טובים בכלום, מקבלים מאחרים את הכינוי "אפס".

על כן שיקדו היטב על לימודי האותיות ועל קריאת אגדות אלה, ואני נשבע לכם שלעולם לא יאמרו עליכם:

"מארי הקטנה? ז'אן הקטן? איזה אפס".