בדרך כלל במפגש החודשי של אגודת המתרגמים יש שני מרצים שמעבירים הרצאות על תחום ההתמחות שלהם – שפות, תרגום ותרבות. המפגש אתמול היה יוצא דופן: אורנה לוי, מספרת סיפורים וחירשת מלידה, סיפרה לנו סיפורים על חייה בעזרת המתורגמנית קרן ליבוביץ' מארגון מלאח. אני חושבת שלרוב הקהל זה היה המפגש הראשון עם עולם החירשים ועם שפת הסימנים, ולפי התגובות והשאלות אין ספק שכולם היו מרותקים.

עם המון הומור, אורנה סיפקה לנו הצצה לעולמם של החירשים ותיארה כיצד מתמודדים עם סיטואציות שונות, שלאנשים שומעים הן טריויאליות: איך אמא חירשת יודעת שהתינוק שלה בוכה? איך תיאמו פגישות לפני שהיו מחשבים או פקסים? איך יודעים שיש אזעקה? הנה סיפור שאורנה לא סיפרה אתמול, שממחיש את ההתמודדויות האלה:

שפת הסימנים אינה תרגום של עברית לתנועות ומחוות, אלא שפה בפני עצמה, עם דקדוק משלה. כיוון ששפת הסימנים מבוססת על הקשרים תרבותיים היא אינה אוניברסלית, ולכל שפה או מדינה יש שפת סימנים משלה. למשל, יש שפת סימנים בריטית ושפת סימנים אמריקאית. עם זאת, יש מידה מסוימת של הבנה הדדית, ואורנה מעריכה שכ-20-30% מהסימנים הם אוניברסליים.

אורנה הזכירה גם את היוזמה "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים", שבמסגרתה מועברים קורסים קצרצרים (6 מפגשים) בשפת הסימנים. הקורסים לא נועדו ללמד את השפה, אלא כדי לספק טעימה מהשפה ולהגביר את המודעות לקהילה החירשת בארץ.

אחת המתרגמות הקהל המליצה על ספר שתרגמה לאנגלית בשם "שפה במרחב", העוסק בשפת הסימנים הישראלית. את הספר כתבו החוקרות ונדי סנדלר ועירית מאיר, וגם הסיפור של אורנה מופיע בו.

לקריאה נוספת

• אני חושב במילים. איך חושבים חירשים מלידה? – כלכליסט
• סיינפדיה – מילון שפת הסימנים הישראלית
• אתר אגודת החירשים בישראל