כשהייתי בת 15 או 16 התגלגל לידיי עותק של "יער נורבגי" של הרוקי מורקמי ושבה אותי מיד בקסמו. באותה תקופה (וגם עדיין) רציתי לקרוא כל ספר שאהבתי בשפת המקור, ולכן התעורר בין הרצון ללמוד יפנית. אבל בניגוד להינדי או גיילית, הרצון הזה החזיק מעמד יותר מחודש, אולי כי הספר היה בשבילי פתח לספרים ולסופרים יפנים נוספים, וכך הגעתי ללמוד בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.
הלימודים שלי בחוג העשירו אותי באופן שקשה לתאר. פרט לחובת לימודי השפה (6 שעות שבועיות במשך שנתיים, ו-4 שבחרתי לקחת בשנה השלישית), למדתי לא מעט על סין והודו, אבל בעיקר על יפן. כמעט מכל שיעור יצאתי בתחושה שלמדתי משהו חדש ומעניין שלא הייתי לומדת בשום מקום אחר. למדתי על ההיסטוריה של יפן, הספרות, התרבות, הפוליטיקה, הדת, החברה. יפן היא מדינה מרתקת בעיניי ומלאת ניגודים, שנראית כמו ההפך הגמור מישראל, אבל יש להן נקודות דמיון לא מעטות.
ספר שכל סטודנט ללימודי מזרח אסיה קורא, יחד עם "יפן המסורתית"
כשסיימתי את התואר הראשון ביליתי שישה שבועות נפלאים ביפן, שכללו חודש בלימודי יפנית בטוקיו ושבועיים בטיול באתרי תיירות בקיוטו, נארה וניקו, בין היתר. בתוכנית הלימודים שלנו באוניברסיטת וואסדה היה יום שהוקדש לביקור במרכז למניעת אסונות באיקבוקורו (אתר המרכז ביפנית), מרכז הדרכה שבו למדנו איך להשתמש במטפים, ראינו סרט על רעידות אדמה והיינו בסימולטורים של רעידת אדמה ומסדרון עשן. למדתי, למשל, שאחרי רעידת אדמה אסור להסתובב יחפים כי אפשר לדרוך על שברים, ושעשן מתקדם מהר יותר מבני אדם, אז בעת הבריחה צריך לסגור אחרינו דלתות. בתור שיעורי בית כתבתי חיבור על הביקור, וכבר באותו לילה הייתה רעידת אדמה. משהו בסביבות 4-5 בסולם ריכטר, שבארץ מגיע לכותרות הראשיות, אבל ביפן לא נחשב כראוי לציון.
אוניברסיטת וואסדה משלבת בלימודי היפנית סטודנטים מקומיים, שמתרגלים בהתנדבות את השפה עם הסטודנטים הזרים בשיעורים וגם מבלים איתם בשעות הפנאי, וכך הכרתי לראשונה יפנים באופן אישי (חוץ מהמורות שלי). מהר מאוד התגבשה קבוצת חברים, סטודנטים מקומיים וזרים (מארה"ב, טייוואן, סין, דנמרק, הונג קונג ואני מישראל, כמובן), והיינו הולכים ביחד לקריוקי או למועדון, מסתובבים בעיר ומדברים ביפנית ובאנגלית, לפעמים במקביל. בערב האחרון שלנו ביחד יצאנו ביחד לפאב ונפרדנו בחיבוקים ובדמעות. אנחנו עדיין שומרים על קשר ומתעדכנים בעזרת פייסבוק ושאר פלאי הטכנולוגיה, ואף שלי לא יצא, חלק מהחברים שלי נפגשו במסגרת מסעותיהם בעולם.
- חלק מהבנות בתוכנית בערב שיט שבו הייתה הנחה למי שלובש בגדים יפניים מסורתיים
בחודש שהסתובבתי בטוקיו ובשבועיים שבהם טיילתי ביפן לא היה סוף למקומות היפים שראיתי: מקדש מייג'י בטוקיו, קומפלקס המקדשים בניקו, מקדש הוריוג'י בנארה ומקדשי קיומיזו וריואן-ג'י וטירת ניג'ו בקיוטו הם קומץ מקומות שעולים לי לראש כרגע. יש עוד הרבה מקומות ביפן שהייתי רוצה לבקר בהם, ואחרי שביקרתי בה בקיץ הלוהט, הייתי רוצה לראות אותה בצבעי שלכת מרהיבים.
מקדש הוריוג'י בנארה
הגעתי ללימודי התרגום בגלל הקורס שנפתח לתרגום יפנית (ונשארתי כי ראיתי כי טוב). במסגרת הקורס "סגרתי מעגל" (אני לא אוהבת את הביטוי הזה) ותרגמתי את העמודים הראשונים של הספר הראשון של מורקמי (הוא נקרא "הקשיבו לשירה של הרוח", ומורקמי לא רוצה שיתרגמו אותו ואת הספר שאחריו, אז כנראה לא תיתקלו בהם). מה שיותר חשוב הוא שהכרתי כמה אנשים שהפכו לחברים טובים, ודרכם גם התוודעתי לקהילה היפנית שחיה בארץ. הרבה מהחברים והמכרים שלי חזרו בינתיים ליפן, וגם כמה מהישראלים נסעו ללמוד שם. זוג שחזר ליפן אחרי שנתיים בארץ שלח לי לפני כחודש תמונה של התינוקת החדשה שלהם, שעכשיו בת חודשיים וחצי.
כששמעתי לפני שבוע וחצי על רעידת האדמה ביפן מיד וידאתי שכל החברים שלי בסדר, בנוהל שכישראלים אנחנו מתורגלים בו טוב מדי. מאז אני מתכתבת עם חלקם ועוקבת אחרי הסטטוסים שלהם בפייסבוק, ושומעת על רעידות המשנה, על החשש מקרינה, על תובנות קיומיות ותיאוריות קונספירציה שצצות אחרי אירועים כאלה. אני מקבלת לינקים לכתבות ולסיפורים על אנשים שניצלו, אנשים שגרים באזורי האסון ומספרים על הנעשה. במסגרת העבודה שלי אני גם מתרגמת תחזיות ליפן, עלויות משוערות של האסון והשפעות משוערות על השווקים בעולם. אני מקווה שהמשבר בכורים ייפתר במהרה ושיפן תוכל להתחיל בשיקום.
ביום שני הקרוב, ה-28 במרץ, יתקיים במספר מוקדים ברחבי הארץ אירוע הזדהות והתרמה, שהכנסותיו יועברו לחשבון התרומות של שגרירות יפן. יהיו הרצאות על יפן והדגמות של אמנויות יפניות. עלות כרטיס היא 50 ש"ח. פרטים על האירועים והרשמה באתר הזה.
(ניתן ללחוץ על כל התמונות להגדלה)
התרגומיה 