שמחתי לראות היום ברחבי תל אביב שלטים המבשרים על חודש המילה העברית:

לצערי לא מצאתי בגוגל או באתר עיריית ת"א הסברים על החודש ועל אירועים הקשורים בו. אם אתם יודעים משהו על תוכניות העירייה, אשמח אם תעדכנו אותי.

בספרייתו הנרחבת של אח שלי נמצאת בין היתר מהדורה משנת 1937 של "האנשים הראשונים על הירח" מאת ה. ג. וולס, בתרגומו של יעקב קופליביץ, הוא ישורון קשת (הוצאת אמנות). כדי לסייע לקורא העברי, בסוף הספר יש מילון עזר המבאר מילים חדשות וקשות המופיעות בתרגום. בין הערכים המופיעים בו:

• גִּבֵּחַ – קרח מצד המצח.
• זוֹאוֹלוֹג – חוקר טבע בעלי החיים.
• לוּלְיָנִי – בצורת מדרגות מתעקמות.
• מָבוֹךְ – לבירינת, מקום דרכים רבות ועקלקלות, שאדם עלול לתעות בהן.
• מִכְסֶה הֶרְמֶטִי – מכסה מהודק ומחובר יפה.
• מַעֲלִית – מכונת תנופה.
• מְרֻטֲפָשׁ – שמן מאוד.
• נָחוּשׁ – עשוי נחושת.
• עֻלְפֶּה – עצוב, מדוכא.
• פָּרָשׁוּט – מעין סוכך, אשר בעזרתו ישליך האדם עצמו מגובה גדול וירד בשלום לארץ.

המילון המלא מופיע בקישורים: 1, 2, 3.

בילדותי קראתי את הספר "נשים קטנות", ולא הבנתי מהן החמיטות שבנות משפחת מרטש (כך המתרגם שלמה ערב בחר לתעתק את שמן) אוכלות לארוחת הבוקר. כעת נפתרה התעלומה: לכבוד חג שבועות, האקדמיה פרסמה איגרת בנושא שמותיהם העבריים של מאכלים חלביים, וניתן למצוא אותה כאן.

מסתבר שחמיטות הן פנקייקס.

האקדמיה ללשון העברית תקיים יום רענון לחובבי הלשון העברית ב-2 ביוני בקמפוס גבעת רם בירושלים.

ניתן למצוא את הפרטים כאן.

באיחור אופנתי צפיתי בסוף השבוע האחרון בתוכנית "לונדון פינת בן יהודה", שבה ירון לונדון בוחן את העברית העכשווית. הוא עוסק בין היתר בהשפעת האנגלית על העברית, ב"עִבְרִיוֹת" השונות המדוברות בארץ ובמידת התאמתה של העברית לכתיבת שירי אהבה. אפשר להסכים עם גישתו הטהרנית או להסתייג ממנה, אבל בכל מקרה התוכנית מעלה נקודות מעניינות ומציגה פנים שונים של השפה ותוך כך גם של החברה הישראלית .

ניתן לצפות בששת פרקי התוכנית כאן.

רוביק רוזנטל מסביר ב"זירה הלשונית" מיהם הקדרים המסתוריים מהמשחק "הקדרים באים":

אחת השאלות המטרידות את עם ישראל היא מקור שמו של המשחק העתיק במונחים ישראלים "הקדרים באים". ספר בן 330 שנה שופך אור על הולדת המונח "קדרים". שם הספר הוא "יוון מצולה", והוא מופיע בפתח מאסף שיצא לאחרונה, הקרוי "גזירות ת"ח ות"ט" ובו מבחר חיבורים על שתי שנות הפרעות שעברו על יהדות פולין בשנים 1648-1649 בימי חמלינצקי ימ"ש.

את "יוון מצולה" כתב נתן נטע הנובר. הספר יצא בשנת 1680 לערך, ובו תיאורים מעוררי פלצות על גורל היהודים בימי הפרעות. האויבים המרים של היהודים, שהתלכדו תחת המצביא העריץ בוגדן חמלניצקי, הם בגירסת הנובר "יוונים" ו"קדרים". "היוונים" האוקראינים הם נוצרים השייכים על פי הנובר לכנסייה הפרבוסלאבית. הנובר כותב עליהם כי הם "היו נבזים ושפלים, והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים להבדיל", אבל "רק הגיבורי חיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי המלחמה, ושמם קאזקין". והרי אלה הם הקוזקים המלווים את הגורל היהודי באזורים אלה לאורך מאות שנים.

הקדרים הם בני העם הטטרי. הסיפורים בספר "יוון מצולה" על מעלליהם מעוררים אימה, עד שכל אחד יכול להבין מהיכן צצה הקריאה הנואשת "הקדרים באים", והתשובה "איש לא יירא". מדוע נקרא שמם "קדרים"? הנובר כותב על הקאזקין כי הם "היו מחויבים לישב תמיד על הגבול שבמדינת רוסיא הסמוכה למדינת בני קדר (=הטטרים)". בהמשך מסופר כי בין היוונים והקדרים "היתה שנאה גדולה, והם באו זה על זה במלחמה".

מדוע קרא הנובר לטטרים בני קדר? ההקשר הוא בספר תהילים: "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר". המדרש מייחס את הצירוף לישמעאלים הנוודים: "שכנתי עם אהלי קדר, שאין להם לא מקום ישיבה אחד, ולא עמידה אחת, אלא נוטע היום אהלו כאן, ולמחר להלן". השילוב שבין האויב המגולם בישמעאל לאופי הנוודי של העם הטטרי לאורך הדורות שימש השראה לדימוי. בהקשר המודרני בני קדר, היושבים באוהלי קדר, הם בדרך כלל הבדווים, הנוודים.

החוליה החסרה, יש להודות, היא איך הפכו הקדרים ההם למשחק של ילדי הארץ הקדושה במאה העשרים.