כשאני מספרת לאנשים שאני מתרגמת, בדרך כלל המשך השיחה הוא כזה:
– איזה שפות את מתרגמת?
– אנגלית לעברית.
– רק אנגלית לעברית? למה לא גם עברית לאנגלית?
כתבה ופוסט שנתקלתי בהם השבוע מסבירים זאת היטב ביחד. תומר בן אהרון מהבלוג "אין מילים" מסביר בפוסט מצוין למה מתרגם (לעברית, במקרה שהוא מתאר, אבל זה נכון לכל שפה) חייב לשלוט שליטה מלאה בשפה שאליה הוא מתרגם ולהיות מיומן בכתיבה בה:
מתרגמים כותבים טקסט בעברית. נכון, הרעיונות אינם שלהם, מישהו אחר כתב אותם. אבל המתרגמת או המתרגם הם אלה שצריכים לקחת את כל שאר האלמנטים שבטקסט (גוף שלישי או ראשון, משלב נמוך או גבוה, מסוגנן או פשוט) ולתרגם אותם לעברית על-ידי יצירת טקסט חדש לחלוטין בשפה חדשה לחלוטין. ולכן הם חייבים לשלוט בשפת היעד, קרי השפה שהם כותבים בה.
אתמול פורסם בכתב העת המקוון "אלכסון" טור מאת אביב פרץ על הקושי שלנו להתבטא בשפות שאינן שפת האם שלנו (במקרה המתואר, אנגלית), גם אם אנחנו שולטים בהן מצוין פסיבית בקריאה ובצפייה בטלוויזיה:
רק כשאתה עושה מאמץ להשתלט כליל על שפה זרה אתה תופס מהי עוצמתה של שפת האם שלך, ועד כמה היא חצובה בכל ממשותך. ההכרה הזו באשר לעליונותה המוחצת של העברית שלי על פני האנגלית שלי מתחדדת בכמה רמות. ראשית, ברמת המאמץ. את העברית שלי אני יונק ישר מהברז, והיא בתורה קולחת ממני, אני מרגיש נינוח לגמרי כשאני מדבר בה. לעומת זאת, האנגלית השגורה בפי אינה אינטואיטיבית, כי אם כזו שהיא פועל יוצא של יישום מודע של חוקיה הלשוניים. על כן יותר משאני מדבר באנגלית, התחושה שלי היא שאני שוקד על הרכבת משפטים באנגלית; אם הדיבור בעברית הוא שוטטות בנחת, טיול להנאתי בשעת בין ערביים, הרי שהדיבור באנגלית הוא הליכה נמרצת השכם בבוקר. שנית, ברמת השטף… פעמים אני מוצא את עצמי מתחיל לומר משהו, ואז נאלם בחפשי אחר מילה שאבדה לי או ביטוי שעדיין אינו שגור בלקסיקון שלי… לבסוף, ברמת הגימור. זו באה לידי ביטוי במצבים שבהם אני דווקא מפגין רהיטות, ומצליח לנסח מחשבה לשביעות רצוני. או אז אני סוכר את פי בסיפוק, כמו שחקן שהפליא זה עתה לבצע מונולוג במחזה, ממתין למוצא פיו של בן שיחי. רק כדי לגלות שזה, שעבורו האנגלית שפת אם היא, משיב לי בניסוח שוטף, זרוע מטבעות לשון, ולא זו אף זו, הוא עושה זאת בשוויון נפש.
גלוריה מ"משפחה מודרנית", שהגיעה לארה"ב מקולומביה, מביעה את התסכול שלה בנושא
אנחנו יכולים לשלוט בשפות רבות ולהכיר אותן על בוריין, אבל כושר ההתבטאות שלנו כמעט אף פעם לא יהיה שווה לכושר ההתבטאות של דובר ילידי; הדקדוק והתחביר של שפת האם שלנו טבועים בנו ולרוב אנו נתרגם אותם לשפות אחרות; ובחירת המילים והביטויים שלנו, גם אם היא נכונה מבחינת ההגדרה המילונית, עשויה שלא להתאים מבחינת עדכניות, משלב (שפה גבוהה או נמוכה), סיטואציה וכו'.
כמתרגמת, אני שואפת לספק ללקוחות שלי תרגום קולח שמשקף את המקור באופן נאמן, על כל הניואנסים שלו, והרבה יותר קשה להגיע לתוצר ראוי כשלא מתרגמים לשפת האם, כי טקסטים שאכתוב באנגלית כמעט אף פעם לא יישמעו כמו טקסטים שכתב דובר ילידי. לכן רצוי שמתרגמים יתרגמו רק לשפת או לשפות האם שלהם, או לשפות שנחשפו אליהם למשך פרק זמן ארוך בצעירותם (כמובן, יש מקרים יוצאי דופן), ולכן אני מתרגמת רק בכיוון אחד.
התרגומיה 