הודות לאתר השפה העברית הנהדר גיליתי את "מְכוׁנַת-הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֶה שָֹפוֹת: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית", ערכת לימוד עברית שיצאה לאור בגרמניה בשנת 1934.

לאחרונה יצא לאור ספר בעריכת שלמה יזראל (בהוצאת אוניברסיטת תל אביב) הדן בערכה, והשמע הועלה לאתר מיוחד, יחד עם סריקת הספר. הנה אחד הדיאלוגים:

כדי לוודא שלא תפספסו את האתר המלא וגם תקשיבו לדיאלוגים, הנה שוב הלינק: http://www.taupress.tau.ac.il/dibur/index.html

תיהנו!

אמנם כנס אגודת המתרגמים היה לפני שבועיים, אבל עדיין מתפרסמים רשמים מהכנס ומצגות. לשמחתי הרבה אחת המצגות שפורסמה היא של ההרצאה של עפרה הוד, "תרגומים כמורשת בפרויקט בן יהודה", שהחמצתי בכנס ושמעתי עליה רק טובות. ההרצאה אכן מצוינת, והיא מומלצת לחובבי תרגום ולחובבי עברית. אתם מוזמנים ליהנות ממנה גם:

(לתקציר ההרצאה, לחצו כאן.)

לקריאה נוספת:

• פרויקט בן-יהודה
• איך לעזור? פרויקט בן-יהודה

אתמול השתתפתי ביום עיון לשיפור הניסוח מטעם האקדמיה ללשון עברית, שהתקיים לראשונה (כנראה) בתל אביב בגלל השיפוצים בבניין האקדמיה בירושלים. יום העיון עסק בנושא "המשפט התקשורתי והבהיר", והעבירה אותו ד"ר אורלי אלבק.

 מטרת יום העיון הייתה להדגיש כי לא מספיק שמשפט יהיה תקני, אלא עליו להיות גם תקשורתי ובהיר, והבהירות היא מעל הכול. המשפט "‫בת הדודה שאמה ששכנתה שגיסתה עורכת דין רופאה שוטרת היא מוכשרת מאוד" הוא אמנם תקין תחבירית, אבל צריך תרשים כדי לפענח אותו. חשוב לציין כי ההתייחסות היא לטקסטים מוסרי מידע ולא לטקסטים אמנותיים, שהמשחק בבהירות הוא שנותן להם את העוקץ.

ד"ר אלבק הפרידה בין התחביר להלכה, שהנו גמיש למדי (למשל בסדר המילים במשפט), לבין התחביר למעשה, המושתת על הסכמה בין המוען והנמען ועל חוקי סבירות: למשל, אנו נניח שצירוף שמני בראש המשפט הוא הנושא, ונצפה שאחריו יגיע צירוף שגרעינו פועל, שהוא הנשוא. משפט תקשורתי ובהיר הוא משפט הממלא את ציפיות הנמען מהר ככל האפשר.

בעיה נוספת בעברית היא שלרצפי תווים רבים (מחרוזות) יש דרכים שונות לקריאה כשהם כתובים בכתיב חסר, כך שנוצרים מה שיש המכנים "משפטי חולצה", שהם משפטים שבסוף קריאתם מבינים שלחלק מהמילים בהם יש משמעות ותפקיד תחבירי השונים מכפי שחשבנו בתחילה (כגון "חולצה מטיילת בוואדי"). יש לשים לב לכך כדי שלא לבלבל את הקוראים.

ד"ר אלבק הגדירה שלושה כללים למשפטים צפויים:

• כדאי לפתוח את המשפט בנושא, אלא אם יש סיבה לכך.
• לא להרחיק בין גרעין הנושא לגרעין הנשוא.
• לא להרחיק בין המשלימים לגרעיניהם.

ד"ר אלבק המליצה גם שלא להכביר בסימני פיסוק. לפי כללי הפיסוק החדשים יש להמעיט ככל האפשר בסימני פיסוק, כדי שהקורא לא יצטרך לפענח עוד ועוד סימנים בעת הקריאה. סימני הפיסוק הם אמצעי עזר, כך שאין להבהיר באמצעותם משפטים, אלא לעשות זאת באמצעות הניסוח עצמו.

ד"ר אלבק גם חילקה לנו את החוברת החביבה "100 מילים" לרגל מאה שנות מינוח עברי. החוברת תחולק חינם למבקרים בשמורות הטבע, בגנים הלאומיים ובאתרי רשות הטבע והגנים במשך השנה.

השבוע השתתפתי בכינוס השנתי העשירי של אגודת המתרגמים, שהתקיים זו השנה השלישית במלון קראון פלאזה בירושלים.

ההרצאה הראשונה ששמעתי הייתה של דוב גורדון, והכותרת שלה הייתה "איך תגרמו ללקוחות מובחרים להבחין בכם, להעריך אתכם, להעסיק אתכם". לדברי גורדון, לא מספיק למשוך את תשומת לבם של לקוחות פוטנציאליים, אלא צריך גם לעניין אותם, ולשם כך צריך להציע פתרון לבעיה שיש להם. לכן, כדי להשיג את הלקוחות שאנחנו רוצים, עלינו להבין מה הבעיות שלהם ולהציג להם את הפתרונות שלנו.

ההרצאה הבאה ששמעתי הייתה של צביה לוין וסטיבן ריפקינד, ועסקה בתמחור תרגומים למתחילים. צביה וסטיבן הציגו גורמים שונים המשפיעים על תמחור העבודות, כגון סוג הלקוח והדחיפות, והסבירו כיצד כלי זיכרון תרגומי משפיעים על התמחור. אתם יכולים לקרוא עוד על ההרצאה בבלוג של צביה, "מעבר לעברית".

אינגה מיכאלי הציגה מכשלות שנתקלה בהן בתרגומים שלה ואת הפתרונות שלה. אפשר תמיד ללמוד הרבה מהרצאות מסוג זה, כי הן פותחות אותנו לצורות חשיבה אחרות. תוכלו לקרוא על ההרצאה ממקור ראשון, הבלוג של אינגה, כאן.

ד"ר לאה גניווש היא פסיכולוגית קלינית וקואצ'רית, והיא דיברה על האופן שבו התפיסות שלנו משפיעות על הרגשות שלנו. גם אם המצב שלפנינו לא נעים, אם נמצא את החיובי שבו ונראה אותו כחד-פעמי, אנחנו נרגיש טוב יותר.

לאה אהרוני דנה בשאלה אם כדאי לתרגם בהתנדבות, וכיצד לעשות זאת.

סוזי רוזנפלד מלמדת יוגה כבר 45 שנה, והיא העבירה לנו שיעור יוגה בכיסא במשך 40 דקות. הרבה שנים לא תרגלתי יוגה, והאימון היה נהדר. אין לסוזי אתר, אבל כאן תוכלו למצוא תרגילים לדוגמא שהיא נתנה לנו.

ההרצאה של פרופ' מרים שלזינגר ופרופ' רחל ויסברוד הציגה את החלק שלהן בפרויקט לכבוד 150 שנה לאליס בארץ הפלאות, שבו קטע נבחר מהספר, מהחלק של הכובען המטורף, מתורגם מכל השפות בחזרה לאנגלית עם הערות על התרגום. ויסברוד ושלזינגר תרגמו בחזרה לאנגלית את הקטע מהתרגום הראשון לעברית, "עליסה בארץ הפלאות" של ל. סמן, ומהתרגום האחרון, המהדורה המוערת בתרגום רנה ליטוין. סמן "גייר" את אליס והפך אותה לעליסה, נערה יהודייה שמכירה ומצטטת את המקורות, אך מסתבר שהוא לא היה היחיד: באחת מהגרסאות ברוסית אליס נקראת סוניה, ובאפריקה יש אליס שחורה ומתולתלת. התרגומים צפויים להתפרסם ב-2015, בחגיגות ה-150 לספר, כך שבינתיים תיאלצו להסתפק בקטע מהסרט של דיסני:

ד"ר גליה הירש הרצתה על "כינויי גוף ופניות כאתגר למתרגם". השפות השונות מביעות היררכיה ונימוס בדרכים שונות, מה שמקשה לעתים על המתרגם: איך מביעים בעברית או באנגלית את הרעיון של tu ו-vous? בנוסף, דרכי הפנייה השונות הן תלויות תרבות; יש שפות שמקובל להשתמש בשמו של הנמען, ויש שפות שלא. יש תרבויות שבהן רצוי לפנות לזרים כ"אדון" ו"גברת", אבל אצלנו, אם מישהו יפנה אליי כ"גברת", אני אניח שזו ההנחיה שהוא קיבל בקורס שירות לקוחות, או שהוא כועס עליי, או שהוא חושב שאני מבוגרת. גם לכך חשוב לשים לב בתרגום.

יעל סלע-שפירו הסבירה "איך למצוא עבודה בתרגום ספרותי". טוב מראה עיניים ממשמע אזניים, ותוכלו לצפות במצגת בבלוג שלה.

צפינו גם בסרטה של נורית אביב, "שפה אחת ודברים אחדים". הסרט הוא חלק מטרילוגיה על השפה העברית, המוצגת כעת בסינמטקים (מועדי ההקרנה מופיעים גם בלוח האירועים), ויש בו מונולוגים של מתרגמים לעברית משפות שונות. כל מתרגם עוסק בטקסטים מתקופה אחרת – מדרשים, שירת ימי הביניים, עגנון, לאה גולדברג, חנוך לוין ועוד – והוא מתאר את הטקסט ומספר על הקשר שלו עם הטקסט, עם המחבר ועם תרגום בכלל.

פרט להרצאות השונות, שמחתי לצאת מהשגרה ולפגוש באופן אישי חברים ומכרים וירטואליים. להתראות בשנה הבאה!

** עדכון: תמונות מהכנס מופיעות באלבום פייסבוק הזה.

היום יש לנו פוסט אורח נוסף, מאת ד"ר מיכל חדד, עובדת עירייה יפנית קטנה ומדריכת טיולים ליפן. מיכל כתבה לנו על הקֶייגו, שהיא השפה הנימוסית המקובלת ביפן.

לפני כמה חודשים ניגשתי למרכז לימודי השפה היפנית בעיר שבה אני מתגוררת בחצי שנה האחרונה, צורוגה, כדי לברר על לימודים למבחן רמת שפה ביפנית. האישה החביבה שם חייכה אליי ושאלה אותי כמה שאלות ביפנית (רמת השפה שלי כבר טובה למדי) ובין היתר שאלה: "את מעדיפה שיעורים בימי שלישי או חמישי?" לכאורה זו שאלה תמימה לחלוטין, אלא שלא רק שהמילים שבהן היא בחרה להשתמש הפתיעו אותי, אלא הן גם נתנו לי הרגשה מוזרה, הקרובה לעלבון. למה? התשובה מורכבת וכדי להבין תצטרכו לקרוא עוד קצת.

כדי לנסות להסביר מדוע בעצם נעלבתי ממילה אחת במשפט זה, יש להבין את אחד המאפיינים המעניינים והמסובכים ביותר בשפה היפנית. המאפיין הזה נקרא קֶייגוֹ (keigo), שפת הכבוד. מילה זו היא מעין קיצור לשם ארוך שאין טעם להסתבך איתו כרגע, והיא מציינת מערכת של שפת כבוד וגם שפת הצנעה. שפת נימוס מופיעה גם בשפות אחרות כמו סינית וקוריאנית, אך השפה היפנית הגדילה בפיתוחה ושכלולה, ולצערם של זרים רבים הלומדים את השפה, לא ניתן באמת לשלוט בשפה בלי הבנה עמוקה של צורות הקייגו השונות. כדי להסביר בפשטות, על מנת לדבר יפנית רהוטה על הדובר לא רק לחשוב על תוכן דבריו, אוצר המילים והצורות הדקדוקיות אלא עליו להתמקד בכמה נתונים בסיסיים – עם מי הוא מדבר, על מי או על מה. נשמע ברור מאליו, אבל כאן הכוונה להטיה של הפעלים ושמות העצם בהתאם לאדם אליו מדברים, או עליו מדברים, בנוכחות מי, ומה היחס בין הדובר והשומע, היחס בין הדובר והנושא עליו מדובר והיחס בין השומע והנושא עליו מדברים.

לדוגמא, אני עובדת בעירייה של עיר בינונית, וכשאני ניגשת למנהל המחלקה שלי כדי לדבר איתו, עליי לפנות אליו בשפת כבוד ולהשתמש בפעלים בצורה מסוימת. כמעט אותה שפה תשמש אותי כאשר אני מדברת על המנהל עם אחד מהעובדים האחרים במחלקה שלי. לעומת זאת, אם אני מדברת על המנהל שלי עם גורם חיצוני כמו לקוח, אני אבחר בשפת ההצנעה ואדבר עליו בלי גינוני הכבוד בהם השתמשתי קודם, אלא בשפה המצניעה אותו, את המחלקה וכמובן אותי. באופן מעניין, במקרה זה המנהל שלי ואני כמעט שווים.

עד כמה המילים משתנות? הנה כמה דוגמאות שימחישו את השימוש השונה. הפועל "לעשות" בדרך כלל בשפה יומיומית מנומסת הוא shimasu (וזה בשפה מנומסת, בין חברים אומרים suru). אם אני מדברת עם המנהל כאמור, ומתייחסת לפעולה שהוא עושה או יעשה אשתמש במילה אחרת- אותו פועל אך בשפת הכבוד ואז הוא nasaimasu. באותה שיחה, אם אני מדברת על פעולותיי שלי בנוכחותו, אשתמש בפועל "לעשות" בצורת הצנעה – itashimasu. במילה הזו אשתמש גם כאשר אדבר עם לקוח על פעולותיו של המנהל שלי או כל אחד אחר מהמחלקה שלי. השינויים לא חלים רק במערכת הפועל, אלא גם בשמות העצם. לדוגמה, המילה "אוכל" היא tabemono, אך בקייגו היא תהיה meshi.

אם חשבתם שמדובר רק במסגרת עסקים או עבודה, טעות בידיכם. השימוש בשפת הנימוס רלוונטי לכל שלב, מסגרת או מקום בחיים. למשל, המילה "אמא" ביפנית, כאשר אני פונה אליה, או מדברת עליה עם אבא שלי או עם אחיי, היא okaasan. לעומת זאת, אם אבחר לדבר על אמי הנפלאה והנערצת עם חברים או אנשים מחוץ לחוג המשפחה שלי, אשתמש במילת ההצנעה haha. אגב, המילה עצמה כוללת את ההצנעה, אז גם אם אבחר להלל אותה (דבר שהיפני הממוצע לא יעשה, אבל גם אם כן), הודות לשימוש בשפת הנימוס, לא אשמע כמי שמתרברבת.

מרבית הזרים אשר לוקחים על עצמם ללמוד את השפה מפתחים מהר מאוד שנאה עמוקה לשפת הקייגו. היא מסבכת הכול: מוסיפה מילים לאוצר מילים שכבר למדנו וידענו ומסבכת את הבנת השפה, כיוון שלמדנו כבר את המילים הבסיסיות, אך עשויים לשאול אותנו שאלה פשוטה בקייגו מבלי שנבין.

אם אתם חושבים שרק לזרים קשה, אז האמת היא שגם היפנים צריכים ללמוד את השימוש הנכון בשפת הקייגו. למשל, בגני ילדים יש משחקי תפקידים רבים שנועדו להרגיל את הילדים לשימוש בקייגו (אגב, למשחקי תפקידים אלה מטרות חינוכיות נוספות, כגון הנחלת רעיון האמפתיה). החל מגיל 4 לערך משחקים כך: נבחרים שלושה ילדים. ילד א' משחק את תפקיד המורה או הגננת, ילד ב' משחק את תפקיד הילד וילד ג' משחק את תפקיד אמו של ילד ב'. נותנים להם סיטואציה קלה (בכל זאת מדובר בילדים בני 4), והם צריכים לתרגל את השפה המתאימה. למשל, האם תהיה מאוד מנומסת אל המורה, והמורה אל האם, אך שתיהן ידברו במעין צורת ציווי אל הילד, אשר אמור לדבר בצורה רגילה אל אמו, אבל בצורה קצת יותר מנומסת אל המורה. כאשר תבחר האם לדבר על הילד עם המורה, היא תבחר בשפת ההצנעה כמובן. התבלבלתם? כן, גם הילדים מתבלבלים, במיוחד כי מדי כמה דקות מחליפים תפקידים. הילדים חוזרים על המשחק שוב ושוב עד שהשימוש בצורות השונות הופך לאוטומטי עבורם.

עם זאת, באימון בגיל הרך מגיעים לרמה מסוימת, שאינה בהכרח מספיקה בחיים הבוגרים. כשהגעתי לעבוד בעירייה, המזכירה בת ה-22 אמרה לי שבחודשיים-שלושה הראשונים לא נתנו לה לענות לטלפונים, עד שהיא התרגלה לשפה המתאימה. בוגרי אוניברסיטאות ביפן המתקבלים לעבודה מבלים שבועות עד חודשים באימון בשפה המתאימה למקצוע (למשל עבודה מול לקוחות). לי תמיד היה נראה ששפת הנימוס טבעית להם, אבל כנראה צריך להתאמן על כל דבר כדי שייראה טבעי. כישראלים הרעיון נשמע לנו מעט זר, אם כי מבחינה דקדוקית אפשר אולי להשוות את זה לצורך שלנו ללמוד להטות פעלים לפי מין הדובר ומין השומע, דבר שנראה קשה וזר ליפנים או דוברי שפות אחרות.

המורכבות הזו בשפה משמרת את ההיררכיות החברתיות, וכדי להשתחרר מכבלי השפה הזו, היפנים צריכים לצאת מהמסגרת בה הם מקובעים (למשל העבודה) וללכת למקום נייטרלי כדי לתקשר ברמה חופשית יותר. התוצאה היא תופעה שאולי שמעתם עליה, בילוי במסעדות ופאבים אחרי שעות העבודה עם הקולגות או לקוחות מהעבודה. כאן הם יכולים לדבר בשפה חופשית כמעט על הכול, ללא כבלי שפת הנימוס. לכן יש לבילוי זה חשיבות יתרה, שכן כאן המקום הם "שוברים את הדיסטנס". עם זאת, אותה "שבירת דיסטנס" מוגבלת במקום ובזמן, ולמחרת בעבודה כל הגינונים יחזרו.

מעין פועל יוצא של שפת הכבוד הוא פנייה לאדם באמצעות התואר שלו, שמו, או בגוף שלישי. למשל בעבודה, אני פונה למנהל המחלקה בתואר שלו, וכך גם לרבים אחרים. למען האמת,  אני בקושי זוכרת את שמו של המנהל, כי אני רגילה להשתמש בתואר שלו. כשעליי להשתמש במילה "אתה" כשאנו משוחחים, אני משתמשת בתואר שלו, למשל, "מה דעתך, קַא-צ'וֹ (ראש המחלקה)?". המילה "אתה" או "את" ביפנית שמורה לשיחה בין חברים ובין בני משפחה, וגם בתוך המשפחה, אח יקרא לאחיו הגדול במילה "אח גדול" ולא בשמו. אפילו המילה ל"יקירי" בין בני זוג היא בעצם המילה "אתה". אם נחזור לסיפור מתחילת הפוסט, זו הסיבה שנעלבתי בשיחה ההיא. האישה החביבה, הרגילה לזרים ולטעיות הנפוצות שלהם, השתמשה במילה "את" כשדיברה איתי. כיוון שאני רגילה לשפת הכבוד וגם משתמשת בה, השימוש במילה "את" עורר אצלי תגובה אוטומטית הדומה לזו של היפנים- נפגעתי. במשך שבריר שנייה חשבתי, "איזו מן צורה זו לדבר ככה? מה זה חוסר הכבוד הזה?", אך במהרה הבנתי שהיא מנסה דווקא "לשבור דיסטנס" ולהתחבר בדרך שזרים מורגלים בה לדעתה.

הניואנסים הללו, שנגרמים בגלל שפת הכבוד הייחודית, מקשים מאוד על מתרגמים. למשל ספר שנכתב במקור ביפנית ותורגם לעברית מהתרגום האנגלי ולא מהמקור כנראה יפספס ניואנסים כאלה ואחרים שמתרגם מיפנית יוכל להכניס לתרגום, בעמל רב כמובן. שימור הניואנסים היא משימה קשה במיוחד, כמו השימוש של המילה "אתה". אם למשל מסופר על זוג שרק הכיר או התחיל לצאת, הם עדיין יקראו אחד לשני בשם המשפחה או בתואר ובצירוף התוספות "סן" או "צ'אן". כאשר אחד מבני הזוג רוצה לסמן בעדינות על רצון לקשר עמוק או רומנטי יותר, הוא ישתמש במילה המשמשת רק את האנשים הקרובים ביותר – "את/אתה". תארו לכם את המשימה העומדת בפני המתרגם: הרי בעברית לא נחשוב ולו לרגע על המילה ולא ממש נבין את הניואנס בעלילה. מילה זו יכולה להחליף את המשפט "אני רוצה לצאת קבוע" או אפילו לבוא במקום "אני אוהב אותך". איך מתמודדים המתרגמים עם המשפט הזה? תשאלו אותם. אין לי מושג. המורכבות הזו היא אחת הסיבות שלא בחרתי להיות מתרגמת. אך ללא ספק, אני מלאת הערכה למי שמנסה להתמודד עם האתגר.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על תרגום מיפנית לעברית, התאזרו בסבלנות – בקרוב אפרסם מידע נוסף בנושא. אם אתם מעוניינים לכתוב פוסט אורח, אתם מוזמנים לפנות אליי בתגובות או באמצעות עמוד "יצירת קשר".

לרובנו יש דעה על הנוהג של מירב מיכאלי לפנות לצופים בלשון נקבה, וכמעט כולנו שמענו שהאקדמיה אישרה להתייחס לקבוצה בלשון נקבה אם יש בה רוב נשי. זו אגדה אורבנית – האקדמיה מפרסמת באתרה התנגדות לכך:

אם כן, נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו.

מסתבר שהאקדמיה ללשון עברית היא לא האקדמיה היחידה שהסוגיה התגלגלה לפתחה. היום התפרסמה ב"הארץ" כתבה על הניסיון בצרפת לשנות את הכלל שלפיו הזכר קובע את מין תואר השם:

על העצומה הדורשת ש"נשים וגברים יפות" ייחשב למשפט תקין, ואשר קוראת לאקדמיה להחיל שינויים בכללים המתלווים לתואר השם, חתמו עד כה יותר מ-3,300 איש (ואשה). החותמים יודעים בבירור שהעצומה תתקבל באנחת ייאוש ומשיכת כתפיים. יש שיתהו האם באמת זה חשוב כל כך בימים אלה של משבר עולמי? ויש מי שיקבעו שהמאבק לשוויון בין המינים לא אמור להתחולל בין כללי תואר השם. אולם, הקוראים לשינוי נחושים. "מילדות מחדירים בנו את הכלל שקובע באופן סמלי את עליונותו של מין אחד על משנהו", אומרת הנרייט זוגבי, הממונה על בתי הספר התיכוניים במחוז איל דה פראנס, שהוסיפה: "כספרנית ואוהבת ספר, עליי לומר שהשפה מאפשרת לתאר את המציאות, לשנות דברים. אם רוצים שהנשים ייראו במרחב החברתי, יש להחיל כללים חדשים, פשוטים וגמישים, שיעניקו להן חירות".

לפי הכתבה, נראה שהאקדמיה הצרפתית לא תקבל את הבקשה לשינוי:

"כלל הקירבה הקיים תקף זה 300 שנה, ולא נראה שכיום יהפוך לנושא לדיון בין בלשנים או שיוטל ספק בשימוש הנכון שיש לעשות בו", כתב חבר האקדמיה פטריק ואנייר. "האקדמיה אינה נכנעת לאופנה. כולנו קשורים לשפה שלמדנו. לרפורמות האיות נדרש מאז ומעולם זמן רב כדי להשתרש".

השאלה היא אם השינוי הלשוני עצמו באמת חשוב כמו עליית הסוגיה לדיון הציבורי והגברת המודעות להשפעת השפה על החברה ותפיסת המציאות. מה דעתכם?

נתקלתי היום בכתבה מעניינת של The Jewish Daily Forward המספרת את סיפורו של המילון היידי-יפני. זהו המילון הראשון מיידיש לשפה שאינה אירופית ואינה עברית, וערך אותו קַזוּאוׁ אוּאֶדָה, מרצה במחלקה לגרמנית באוניברסיטת פוּקוּאוֹקַה. המילון כולל יותר מ-28 אלף ערכים.

הרב מרווין טוקאייר, שהיה הרב היחיד ביפן בסוף שנות השישים, מספר בכתבה על המפגש הראשון שלו עם אואדה:

ב-1969 גרתי בטוקיו וקיבלתי הביתה טלפון מבחור יפני שקצת אנפף. או שהוא מלמל, או שהוא גמגם, או שהוא דיבר ביפנית… הוא התקשר אליי מטלפון ציבורי ברחוב, אז אפשר היה לשמוע את המכוניות, ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אז אמרתי לו: "איזה שפות אתה מדבר? איזה שפות אתה יודע?", והוא אמר "יפנית, גרמנית, קצת אנגלית ויידיש". אמרתי, "יידיש? קענסט רעדן יידיש? [אתה יכול לדבר יידיש?]. הוא אמר, "יא [כן]", ואני אמרתי, "קום אהער, בוא הנה מיד. אני רוצה לפגוש אותך".

מהר מאוד אואדה התחיל להציף את הרב בשאלות על אוצר המילים ושמע קלטות שלו שר שירי ערש ידיים. אואדה גם גר במאה שערים במשך זמן מה.

קהל היעד למילון של אואדה הוא קטן אך מסור, ואמנם אואדה הוא המומחה המוביל ליידיש ביפן, הוא לא היחיד. אחד מהם, צבי סדן (צוּגוּיה סַסַאקִי) מאוניברסיטת בר-אילן, מעריך כי ישנם פחות מ-20 יפנים הבקיאים ביידיש, אם כי יש רבים נוספים עם ידע חלקי. לדעתו, את כולם מניעה "סקרנות אינטלקטואלית בריאה והתעניינות בתרבות האשכנזית המסורתית, שנראה שיש לה הרבה במשותף עם התרבות היפנית המסורתית, בניגוד לתרבות הישראלית המודרנית".

היידיש הגיעה לראשונה ליפן בתחילת המאה העשרים, כשיהודים מרוסיה, רובם מסיביר, החלו להתיישב בערי הנמל יוקוהמה, נגסאקי וקובה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כוכב התיאטרון היידי אהרון לבדף כבש את יפן בסערה בסיור הופעות במזרח אסיה, ובעקבות זאת אף נכתבה האופרטה היידית "מנדל ביפן".  בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו ליפן דוברי יידיש, חברי הבונד ותלמידים ומורים מישיבת מיר, הודות לוויזות שחילק הדיפלומט צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה. עם זאת, כיוון שרוב היהודים באו והלכו, התרבות היידית לא התבססה ביפן.

ואם התחשק לכם עכשיו ללמוד יידיש, תוכלו להיעזר באתר הזה.

 

עדכון: ב-19.1.2012 (יום למחרת פרסום הפוסט) הידיעה התפרסמה ב"הארץ" בתרגום לעברית.