בימים האחרונים התפרסמו ראיונות עם שני מתרגמים ספרותיים: הראשון הוא ניר רצ'קובסקי, מתרגם מאנגלית ומצרפתית לעברית, שתרגם בין היתר את "סוויטה צרפתית" ו"הנשף – דויד גולדר" מאת אירן נמירובסקי, "יומן" מאת הלן בר, "הנפשות האפורות" מאת פיליפ קלודל ו"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל*; המתרגם השני הוא הלל חלקין, מתרגם מעברית ומיידיש לאנגלית, שתרגם בין היתר את שלום עליכם, ש"י עגנון, א. ב. יהושע וחיים באר.

הראיון עם רצ'קובסקי פורסם ב"הפנקס", כתב עת מקוון לילדים על תרבות וספרות, לרגל תרגומו החדש לספר "אחי פשוט" מאת מארי-אוד מוראי, שהוא התרגום הראשון שלו של ספר לילדים ונוער. בתשובה לשאלה הראשונה רצ'קובסקי מתייחס להבדל בין תרגום לילדים ונוער לתרגום למבוגרים:

זו עבודה שונה מתרגום של ספרות יפה למבוגרים, במובן שהייתי צריך לחשוב קצת יותר על הקורא שבסוף הדרך. בתרגום של ויקטור הוגו או סימון דה-בובואר, האדון היחיד (לפחות באופן אידיאלי) הוא הספרות: מתייחסים בחרדת קודש לכל מילה ומבנה תחבירי בטקסט, ושהקורא כבר יתמודד – או לא. כאן, לעומת זאת, רציתי לשחזר בתרגום שלי את הכתיבה של מארי-אוד מוראי, שבלי לזלזל, להתחנחן ולהנמיך, בהחלט מכוונת לקהל קוראים של בני נוער.

רצ'קובסקי גם דיבר על הקושי שבתרגום שפת דיבור:

התרגום הזה הקצין בעיה שקיימת בכל תרגום – איך ליצור טקסט שישמע טבעי וזורם בעברית, ומצד שני שלא ישמע כאילו נכתב בעברית. צריך שישאר באיזה מקום ה"מבטא" הזר שלו. כשספר כתוב בשפה גבוהה, אפשר להשתמש בעברית ספרותית ותקנית וזה יוצא טוב. דווקא כשהשפה פשוטה, חצי דיבורית, כמו בספר הזה, הבעיה גדולה יותר. אלה צעירים וצעירות שצריכים לדבר אחד עם השני בשפה נורמלית, טבעית, אבל אסור שהם ישמעו כמו חבורה של צעירים בתל אביב. לא יכולתי להשתמש ב"סבבה" ו"באסה". בכלל, ניסיונות לתרגם לסלנג עדכני של צעירים לרוב יוצאים פתטיים.

הפתרון, באופן פרדוקסלי, הוא דווקא להימנע מסלנג ומשיבושי לשון שנפוצים בדיבור. ניסיתי להשתמש בשפה פשוטה, אבל פחות או יותר תקנית. בסופו של דבר זה נשמע הכי טוב וטבעי, גם אם לא באמת מדברים ככה.

על השאלה "כיצד, כמתרגם, אתה דואג להעביר את הקול הייחודי של הסיפור והסופרת?", רצ'קובסקי השיב:

מתרגם הוא קצת כמו שחקן, הוא צריך להיכנס לראש של הדמויות ושל הסופר ולנסות לדבר מהפה שלהם. לא מספיק לתרגם את הטקסט כמו שהוא; בשביל לתרגם את פשוט צריך לחשוב קצת כמו ילד בן ארבע, ובשביל לתרגם את אחיו קלבר, כמו נער בן שבע-עשרה.

הראיון עם הלקין פורסם ב"הארץ" באנגלית, במסגרת סדרת ראיונות חדשה ומבורכת עם מתרגמים. הלקין מתרגם בעיקר קלאסיקות:

תענוג גדול להיות מתרגם כשעובדים על ספר מצוין, כמו כל הספרים האלה. באמת. זו זכות. תרגום של אמן גדול, כמו עגנון או שלום עליכם, הוא כמו ריקוד עם הרקדן הטוב ביותר: התפקיד שלך הוא לעמוד בקצב שלו".

גם הלקין מתייחס למציאת הקול של הסופר:

בתרגום של סופר גדול עם קול ייחודי משלו, צריך איכשהו ליצור את הקול שלו בטקסט המתורגם. במידה מסוימת צריך לחשוב: אם שלום עליכם היה כותב באנגלית, איך הוא היה כותב? איך הוא היה נשמע?

בכתבה הלקין זוכה לשבחים על תרגומיו מחיים באר, אך לדבריו שבחים מסוג זה הם נדירים:

למתרגמים יש תחושה כרונית שלא מעריכים אותם מספיק, כיוון שהדרך היחידה להעריך באמת מה מתרגם טוב עשה היא לשבת עם הטקסט המקורי ועם הגרסה שלו ולהשוות אותם. אף אחד כמעט לא עושה את זה!

יש כאן פרדוקס, כיוון שככל שהמתרגם טוב יותר, נוטים להעריך אותו פחות, כיוון שחלק ממה שמתרגם טוב עושה הוא לטשטש את הראיות, ליצור אצל הקורא את התחושה שהוא לא קורא תרגום. רבים יאמרו שהם נהנו מהתרגום שלך, אבל מעטים מאוד יבינו מה כרוך בתרגום טוב – פרט למתרגמים אחרים.

תודה לליטל סמט ולבן שטרן על ההפניה לראיונות.

* קראתי את כל הספרים, פרט ל"נוטות החסד", והם מצוינים.