בגיל ההתבגרות כל דבר מקבל חשיבות חסרת פרופורציות. כל ציון נמוך וכל הידלקות נכזבת הם משבר קיומי. פעם חשבתי שהדרמטיות הזו היא בגלל ההורמונים הגועשים, אבל לאחרונה הבנתי שחלק גדול ממנה הוא חוסר הניסיון. המתבגרים נמצאים רק בתחילת דרכם בחיים, ורובם לא צברו מספיק חוויות כדי שיהיה להם קנה מידה להשוות אליו את מה שעובר עליהם בכל רגע נתון, או פשוט כלים להתמודדות.

לתובנה הזו הגעתי כשחשבתי שיש גם גיל התבגרות מקצועי. בתחילת הדרך אנחנו לא יודעים למה לצפות, ולכן כל דבר שחורג מהתסריט שיצרנו לנו יכול לערער אותנו, ממונח שאנחנו לא מכירים או תקלה בחשבונית ועד עימות עם הלקוח. אנחנו יכולים להתלבט שעות אם אפשר וכדאי לשאול את הלקוח על מונח כלשהו. אנחנו יכולים לשבת ולחכות במתח לטלפון מהלקוח הפוטנציאלי שהבטיח לעדכן אותנו אם הוא מעוניין בפרויקט, עד שאנחנו לומדים את כללי המשחק – אולי ייקח לו כמה ימים לחזור אלינו, אם בכלל.

פתאום מסיבות הכיתה של פעם מתחלפות בכנסים מקצועיים. אחרי שכבר החלטנו ללכת לכנס, צצות הרבה שאלות שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתן: מה ללבוש? האם ליזום שיחות? מה לומר? עם מי לדבר? איך כדאי להתנהג? (הצעה שלי: בפעם הראשונה שאתם הולכים לאירוע כזה אתם יכולים להרשות לעצמכם לא ליזום שיחות ופשוט לראות איך העסק עובד,ובטח מישהו כבר יתחיל לדבר איתכם. בפעם השנייה, כשתדעו למה לצפות, כבר תרגישו יותר בנוח ותוכלו ליזום שיחות)

התובנה הזו יכולה לעזור לנו לקחת את הדברים בפרופורציות. כמו שבגיל ההתבגרות דיברנו שעות עם החברים על כל דבר קטן, גם עכשיו יש לנו רשת תמיכה רחבה מאוד של מתרגמים בכל שלבי הקריירה שלהם – ממתרגמים שהתחילו לעבוד במקביל אלינו, דרך מתרגמים קצת יותר מנוסים ועד למתרגמים ותיקים, ורובם ככולם ישמחו לחלוק מהידע והניסיון שלהם ולעזור ולייעץ.

לטווח הארוך חשוב לזכור שכמו שגם סבא וסבתא היו פעם ילדים, גם המתרגמים הכי ותיקים ומרשימים היו פעם מתחילים. יום אחד אתם תהיו במקומם ותוכלו לתרום מניסיונכם למתרגמים פחות מנוסים מכם.