ראיון עם ג'יי רובין, המתרגם של הרוקי מורקמי לאנגלית

ה"אסאהי שימבון" ראיין את ג'יי רובין, המתרגם הקבוע של הרוקי מורקמי לאנגלית, המתרגם כעת את ספרו החדש של מורקמי, 1Q84. מורקמי הוא אחד הסופרים האהובים עליי, ולכו תרגמתי את החלקים מהראיון העוסקים בתרגום:

מתי קראת לראשונה את מורקמי, ומה היה הרושם הראשוני שלך?

קראתי אותו לראשונה ב-1989, כשמו"ל אמריקאי ביקש ממני חוות דעת על "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם". אהבתי את הספר והתחלתי אז לקרוא את מורקמי כמעט באופן בלעדי ב-10 השנים הבאות לפחות.

מה משך אותך למורקמי כמתרגם?

הסיפורים הקצרים שלו מצאו חן בעיניי במיוחד, אז חיפשתי את פרטי ההתקשרות שלו וכתבתי לו מכתב שבו הצגתי את עצמי כמתרגם של נצומה סוסקי וביקשתי רשות לתרגם את "המקרה השני של תקיפת מאפיה", "הפיל נעלם" וכמה יצירות נוספות.

כמה חודשים לאחר מכן התרגום הראשון שלי התפרסם במגזין "פלייבוי", שינוי משמעותי מכתבי עת אקדמיים כמו כתב העת של הרווארד ללימודים אסיאתיים.

כשעולות לך שאלות בנוגע לתרגום, איך אתה פונה אליו? תוכל לתת לנו דוגמה לשאלות?

הייתי שולח דוא"ל לו או לעורך שלו בהוצאת שינצ'ושה. נעים להתכתב איתו בדוא"ל. ניתן לפרש קטעים רבים ב-"1Q84"  בגוף ראשון או בגוף שלישי, ושאלתי אותו מה הוא מעדיף במקרים מסוימים. בדרך כלל הוא אומר לי לעשות את מה שעובד הכי טוב באנגלית.

מהם הקשיים המרכזיים בתרגום היצירות של מורקמי בהשוואה ליצירות של סוסקי ושל סופרים אחרים שתרגמת?

כיוון שהסגנון של מורקמי מושפע כל כך מהידע הרב שלו באנגלית, הרבה יותר קל לתרגם אותו "חזרה" לאנגלית בהשוואה לסופרים אחרים שתרגמתי. גם הסגנון של סוסקי מושפע מאנגלית, אבל הוא מאפשר גם לידע הנרחב שלו בקלאסיקות הסיניות לבוא לידי ביטוי.

אקוטאגאווה ריונוסקה מנסה לעתים קרובות לחקות יפנית קלאסית או יפנית של ימי הביניים. כמעט ויתרתי על תרגום "ד"ר אוגאטה ריוסאי: מזכר" שלו כיוון שחלק ניכר מהעניין בשפה הוא השימוש בסגנון תיעודי מימי הביניים הנקרא "סוֹרוֹבּוּן", שאין לו מקבילה אנגלית. בסופו של דבר, כיוון שחשבתי שכדאי מאוד לתרגם את הסיפור, החלטתי להקריב את הפן הסגנוני הזה ובחרתי בסגנון רשמי יותר, בדומה למסמך רשמי.

אצל מורקמי אין בעיות כאלה. הוא משתמש לא מעט בסגנון עיתונאי כשהוא לכאורה מצטט מכתבות בעיתון, אבל אלה המקרים הכי קיצוניים. כיוון שהסגנון של מורקמי פשוט באופן כללי, האתגר הוא לכתוב משפטים פשוטים באנגלית שעדיין יש להם מקצב ושלא נשמעים שטוחים או משעממים.

מורקמי לפעמים משלב ביטויים אנגליים בכתיבה שלו. איך הם משתלבים בתרגום שלך? לדוגמא, ב"קורות הציפור המכנית", הוא משתמש בביטוי "'קוג'ינטקי ני טוראנאידה קורה" (個人的にとらないでくれ), שברור שמקורו ב"Don't take it personally", "אל תיקח את זה באופן אישי".

הבעיה היא לתרגם את הביטויים "חזרה" לאנגלית שנשמעת יוצאת דופן כמו היפנית, אבל לאחרונה אני מתעצל ובוחר בביטוי האנגלי "המקורי". במקרה זה הרוח המערבית, ה"באטאקוסאסה", של הסגנון של מורקמי נעלמת. סליחה.

ספר לנו על תהליך התרגום. האם אתה קורא את הסיפור מתחילתו ועד סופו לפני שאתה ניגש למלאכת התרגום?

כן, אני תמיד קורא קודם את היצירה, במקרה שיש בה ביטויים חשובים שיש לטפל בהם בצורה מסוימת מההתחלה. אני קם מוקדם בבוקר ועובד עד שהמוח שלי הופך לטופו, בדרך כלל בסביבות 11:30 בבוקר. המוח שלי לא שימושי במיוחד בשאר היום.

מורקמי נחשב למועמד לפרס נובל לספרות מזה שנים רבות. מה לדעתך הסיכוי שיזכה בו ביום מן הימים?

אני לא יכול לחשוב על סופר יפני אחר שיקבל אותו לפני מורקמי. זה רק עניין של זמן.

מודעות פרסומת

שלג / ריונוסוקה אקוטאגאווה

ריונוסקה אקוטאגאווה (1982-1927) הוא סופר יפני שכתב בתקופת טאישו (1912-1926) ונחשב ל"אבי הסיפור הקצר היפני". עם סיפוריו הקצרים הידועים נמנים "ראשומון", "בחורש" (שאקירה קורוסאווה עיבד לסרט "ראשומון")  ו"קור העכביש". הפרס הספרותי היוקרתי ביותר ביפן קרוי על שמו.


באחר צהריים חורפי ומעונן התבוננתי ברכס הרים מבעד לחלון הרכבת של קו צ'וּאוֹ. רכס ההרים היה כמובן לבן לחלוטין. אבל יותר משנראה כשלג, צבע ההרים דמה לגוון עור. כשראיתי את ההרים הללו, לפתע נזכרתי במקרה שהיה.–

לפני ארבע או חמש שנים, גם כן באחר צהריים חורפי ומעונן, בסטודיו של חבר – דיברתי עמו ועם הדוגמנית לפני תנור יציקת מתכת עלוב. מלבד תמונות שמן שלו, כלל לא היו בסטודיו חפצי קישוט. גם לדוגמנית קצרת השיער, שהחזיקה בפיה סיגריה – היא בהחלט נראתה כבת תערובת – היה כעין יופי. אולם מאיזושהי סיבה, היא תלשה את ריסיה שצימחו בטבעיות, מבלי להותיר ולו אחד…….

השיחה אז עברה לקור הנורא של אותה התקופה. כיצד אדמת הגן חשה בעונה, הוא אמר. במיוחד כיצד אדמת הגן חשה בחורף, הוא אמר.

"כלומר יש תחושה שגם האדמה חיה, נכון?"

הוא פיטם את המקטרת והביט בפנינו. לגמתי קפה חסר כל טעם מבלי להשיב דבר. אולם דומה היה כי הדבר הותיר רושם עז על הדוגמנית קצרת השיער. היא הרימה את עפעפיה האדומים ונעצה את עיניה בטבעות העשן שפלטה. ואז, כשהיא עדיין מביטה באוויר, אמרה מבלי להפנות דבריה לאיש:

"זה כמו עור, נכון? גם אני, מאז שהתחלתי בעיסוק הזה, לגמרי הרסתי את העור שלי".

באחר צהריים חורפי ומעונן התבוננתי ברכס הרים מבעד לחלון הרכבת של קו צ'ואו. רכס ההרים היה כמובן לבן לחלוטין. אבל יותר משנראה כשלג, צבע ההרים דמה לעור אדם מחוספס. כשראיתי את ההרים הללו, לפתע נזכרתי בדוגמנית ההיא, באותה בת יפן שנראתה כבת תערובת, אשר אין לה ולו ריס אחד.

(אפריל 1925, השנה ה-14 לטאישו)

(מקור)