היום יש לנו פוסט אורח של ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת ספרותית, בעלת הבלוג "מתרגמת" ואם לשלושה ילדים מתוקים להפליא. ענבל תספר לנו על העבודה מהבית כשיש משפחה וילדים.

"Working here allows me to enjoy two of the luxuries I've grown accustomed to: eating and sleeping indoors."

זה נוסח השלט ההומוריסטי שקניתי למשרד הביתי של אבא שלי, בימים שבהם עבודה מהבית הייתה הרבה פחות מקובלת מאשר היום. בילדותי למדתי להירדם לקול הפקס ומדפסת הסיכות מן החדר הסמוך, וכשבחרתי להיות מתרגמת נראה לי טבעי לחלוטין שבשביל לעבוד לא צריך לצאת מהבית.

אבל צריך לדעת להציב גבולות בין הבית לעבודה. למתרגמים ועצמאים אחרים מומלץ קודם כל להגדיר את שעות העבודה, ולהקפיד עליהן. כאשר מגדלים ילדים השעות האלה מן הסתם הן השעות שבהן הילדים בגן ובבית הספר, או בחסותה של המטפלת. מתרגמים אחרים שאני מכירה, לעומת זאת, מעדיפים לעבוד בשעות הקטנות של הלילה.

בכל מקרה שעות העבודה מוקדשות, במשמעת עצמית נחושה, לעבודה. שיחות – עם לקוחות בלבד, לא עם חברים שאלה עבורם שעות מנוחה ולא עם השכנים שחושבים בטעות שאתם מתבטלים. עם זאת, את ההפסקות הדרושות לאיוורור הראש והישבן אפשר לנצל ביעילות בבית – לקום מהמחשב כדי להפעיל מכונת כביסה או להעמיד סיר על האש. נקודות בונוס לפעילות גופנית אמיתית.

כשעובדים בבית לא אכפת שהטכנאי של הכבלים או המזגן אמור להגיע מתישהו בין שמונה בבוקר לשבע בערב. אמנם אין עם מי לפטפט בפינת הקפה המשרדית, אבל מצד שני המטבח נגיש ומצויד בכל מה שאתם אוהבים ו"ארוחה ביתית" היא מציאות יומיומית, ולא קלישאה שיווקית. היא גם יכולה להיות ארוחה משפחתית, כשהילדים חוזרים מבית הספר. מחליפים חוויות ואז פורשים איש-איש למחשבו.

ההתמודדות עם שלל החופשות של מערכת החינוך פחות מסובכת לעצמאים שעובדים מהבית, בהשוואה לשכירים שמוגבלים במספר ימי החופש שהם יכולים לקחת ובתזמון שלהם. עבורנו הבעיה היא "רק" הפסד הכנסה. הצד השני, מבחינה כספית, הוא שחלק מהוצאות הבית מוכרות לצרכי מס הכנסה. והיתרון העיקרי, שיכול להצטבר לשעות רבות – אין פקקי תנועה בדרך למשרד. זהו בונוס זמן נטו לעבודה (או לפייסבוק).

כמו שכבר ציינתי, בתחילת מאי ביקרתי בטוסקנה (היה נפלא, כמובן). המתרגמת אינגה מיכאלי, בעלת הבלוג "בלוגלובלי" שעוסק בתרגום ובתיירות, הציעה לי להתארח אצלה בבלוג עם המלצות על טוסקנה, ואתם יכולים לקרוא אותו כאן. זה הפוסט האורח הראשון שכתבתי אי פעם, ואני מקווה לשתף אתכם בפוסטים אורחים נוספים שלי בעתיד.

אם כבר בטוסקנה עסקינן, רציתי לשתף אתכם בהרהור שהיה לי במוזיאון האופיצי בפירנצה, בתערוכה של שטיחי קיר משוחזרים: יש קווי דמיון מסוימים בין רסטורטורים ולמתרגמים (ספרות ובכלל): שניהם לומדים להכיר את היצירה לעומק, על כל פרט ופרט שבה; שניהם צריכים מיומנות מקצועית ואמנותית גבוהה; שניהם לא יוצרים יצירה משלהם מאפס, אבל מכניסים מעצמם לעבודה; ושניהם מעניקים לקהלים חדשים נגישות ליצירות מתקופות וממקומות אחרים. מה דעתכם?

היום יש לנו פוסט אורח נוסף, מאת ד"ר מיכל חדד, עובדת עירייה יפנית קטנה ומדריכת טיולים ליפן. מיכל כתבה לנו על הקֶייגו, שהיא השפה הנימוסית המקובלת ביפן.

לפני כמה חודשים ניגשתי למרכז לימודי השפה היפנית בעיר שבה אני מתגוררת בחצי שנה האחרונה, צורוגה, כדי לברר על לימודים למבחן רמת שפה ביפנית. האישה החביבה שם חייכה אליי ושאלה אותי כמה שאלות ביפנית (רמת השפה שלי כבר טובה למדי) ובין היתר שאלה: "את מעדיפה שיעורים בימי שלישי או חמישי?" לכאורה זו שאלה תמימה לחלוטין, אלא שלא רק שהמילים שבהן היא בחרה להשתמש הפתיעו אותי, אלא הן גם נתנו לי הרגשה מוזרה, הקרובה לעלבון. למה? התשובה מורכבת וכדי להבין תצטרכו לקרוא עוד קצת.

כדי לנסות להסביר מדוע בעצם נעלבתי ממילה אחת במשפט זה, יש להבין את אחד המאפיינים המעניינים והמסובכים ביותר בשפה היפנית. המאפיין הזה נקרא קֶייגוֹ (keigo), שפת הכבוד. מילה זו היא מעין קיצור לשם ארוך שאין טעם להסתבך איתו כרגע, והיא מציינת מערכת של שפת כבוד וגם שפת הצנעה. שפת נימוס מופיעה גם בשפות אחרות כמו סינית וקוריאנית, אך השפה היפנית הגדילה בפיתוחה ושכלולה, ולצערם של זרים רבים הלומדים את השפה, לא ניתן באמת לשלוט בשפה בלי הבנה עמוקה של צורות הקייגו השונות. כדי להסביר בפשטות, על מנת לדבר יפנית רהוטה על הדובר לא רק לחשוב על תוכן דבריו, אוצר המילים והצורות הדקדוקיות אלא עליו להתמקד בכמה נתונים בסיסיים – עם מי הוא מדבר, על מי או על מה. נשמע ברור מאליו, אבל כאן הכוונה להטיה של הפעלים ושמות העצם בהתאם לאדם אליו מדברים, או עליו מדברים, בנוכחות מי, ומה היחס בין הדובר והשומע, היחס בין הדובר והנושא עליו מדובר והיחס בין השומע והנושא עליו מדברים.

לדוגמא, אני עובדת בעירייה של עיר בינונית, וכשאני ניגשת למנהל המחלקה שלי כדי לדבר איתו, עליי לפנות אליו בשפת כבוד ולהשתמש בפעלים בצורה מסוימת. כמעט אותה שפה תשמש אותי כאשר אני מדברת על המנהל עם אחד מהעובדים האחרים במחלקה שלי. לעומת זאת, אם אני מדברת על המנהל שלי עם גורם חיצוני כמו לקוח, אני אבחר בשפת ההצנעה ואדבר עליו בלי גינוני הכבוד בהם השתמשתי קודם, אלא בשפה המצניעה אותו, את המחלקה וכמובן אותי. באופן מעניין, במקרה זה המנהל שלי ואני כמעט שווים.

עד כמה המילים משתנות? הנה כמה דוגמאות שימחישו את השימוש השונה. הפועל "לעשות" בדרך כלל בשפה יומיומית מנומסת הוא shimasu (וזה בשפה מנומסת, בין חברים אומרים suru). אם אני מדברת עם המנהל כאמור, ומתייחסת לפעולה שהוא עושה או יעשה אשתמש במילה אחרת- אותו פועל אך בשפת הכבוד ואז הוא nasaimasu. באותה שיחה, אם אני מדברת על פעולותיי שלי בנוכחותו, אשתמש בפועל "לעשות" בצורת הצנעה – itashimasu. במילה הזו אשתמש גם כאשר אדבר עם לקוח על פעולותיו של המנהל שלי או כל אחד אחר מהמחלקה שלי. השינויים לא חלים רק במערכת הפועל, אלא גם בשמות העצם. לדוגמה, המילה "אוכל" היא tabemono, אך בקייגו היא תהיה meshi.

אם חשבתם שמדובר רק במסגרת עסקים או עבודה, טעות בידיכם. השימוש בשפת הנימוס רלוונטי לכל שלב, מסגרת או מקום בחיים. למשל, המילה "אמא" ביפנית, כאשר אני פונה אליה, או מדברת עליה עם אבא שלי או עם אחיי, היא okaasan. לעומת זאת, אם אבחר לדבר על אמי הנפלאה והנערצת עם חברים או אנשים מחוץ לחוג המשפחה שלי, אשתמש במילת ההצנעה haha. אגב, המילה עצמה כוללת את ההצנעה, אז גם אם אבחר להלל אותה (דבר שהיפני הממוצע לא יעשה, אבל גם אם כן), הודות לשימוש בשפת הנימוס, לא אשמע כמי שמתרברבת.

מרבית הזרים אשר לוקחים על עצמם ללמוד את השפה מפתחים מהר מאוד שנאה עמוקה לשפת הקייגו. היא מסבכת הכול: מוסיפה מילים לאוצר מילים שכבר למדנו וידענו ומסבכת את הבנת השפה, כיוון שלמדנו כבר את המילים הבסיסיות, אך עשויים לשאול אותנו שאלה פשוטה בקייגו מבלי שנבין.

אם אתם חושבים שרק לזרים קשה, אז האמת היא שגם היפנים צריכים ללמוד את השימוש הנכון בשפת הקייגו. למשל, בגני ילדים יש משחקי תפקידים רבים שנועדו להרגיל את הילדים לשימוש בקייגו (אגב, למשחקי תפקידים אלה מטרות חינוכיות נוספות, כגון הנחלת רעיון האמפתיה). החל מגיל 4 לערך משחקים כך: נבחרים שלושה ילדים. ילד א' משחק את תפקיד המורה או הגננת, ילד ב' משחק את תפקיד הילד וילד ג' משחק את תפקיד אמו של ילד ב'. נותנים להם סיטואציה קלה (בכל זאת מדובר בילדים בני 4), והם צריכים לתרגל את השפה המתאימה. למשל, האם תהיה מאוד מנומסת אל המורה, והמורה אל האם, אך שתיהן ידברו במעין צורת ציווי אל הילד, אשר אמור לדבר בצורה רגילה אל אמו, אבל בצורה קצת יותר מנומסת אל המורה. כאשר תבחר האם לדבר על הילד עם המורה, היא תבחר בשפת ההצנעה כמובן. התבלבלתם? כן, גם הילדים מתבלבלים, במיוחד כי מדי כמה דקות מחליפים תפקידים. הילדים חוזרים על המשחק שוב ושוב עד שהשימוש בצורות השונות הופך לאוטומטי עבורם.

עם זאת, באימון בגיל הרך מגיעים לרמה מסוימת, שאינה בהכרח מספיקה בחיים הבוגרים. כשהגעתי לעבוד בעירייה, המזכירה בת ה-22 אמרה לי שבחודשיים-שלושה הראשונים לא נתנו לה לענות לטלפונים, עד שהיא התרגלה לשפה המתאימה. בוגרי אוניברסיטאות ביפן המתקבלים לעבודה מבלים שבועות עד חודשים באימון בשפה המתאימה למקצוע (למשל עבודה מול לקוחות). לי תמיד היה נראה ששפת הנימוס טבעית להם, אבל כנראה צריך להתאמן על כל דבר כדי שייראה טבעי. כישראלים הרעיון נשמע לנו מעט זר, אם כי מבחינה דקדוקית אפשר אולי להשוות את זה לצורך שלנו ללמוד להטות פעלים לפי מין הדובר ומין השומע, דבר שנראה קשה וזר ליפנים או דוברי שפות אחרות.

המורכבות הזו בשפה משמרת את ההיררכיות החברתיות, וכדי להשתחרר מכבלי השפה הזו, היפנים צריכים לצאת מהמסגרת בה הם מקובעים (למשל העבודה) וללכת למקום נייטרלי כדי לתקשר ברמה חופשית יותר. התוצאה היא תופעה שאולי שמעתם עליה, בילוי במסעדות ופאבים אחרי שעות העבודה עם הקולגות או לקוחות מהעבודה. כאן הם יכולים לדבר בשפה חופשית כמעט על הכול, ללא כבלי שפת הנימוס. לכן יש לבילוי זה חשיבות יתרה, שכן כאן המקום הם "שוברים את הדיסטנס". עם זאת, אותה "שבירת דיסטנס" מוגבלת במקום ובזמן, ולמחרת בעבודה כל הגינונים יחזרו.

מעין פועל יוצא של שפת הכבוד הוא פנייה לאדם באמצעות התואר שלו, שמו, או בגוף שלישי. למשל בעבודה, אני פונה למנהל המחלקה בתואר שלו, וכך גם לרבים אחרים. למען האמת,  אני בקושי זוכרת את שמו של המנהל, כי אני רגילה להשתמש בתואר שלו. כשעליי להשתמש במילה "אתה" כשאנו משוחחים, אני משתמשת בתואר שלו, למשל, "מה דעתך, קַא-צ'וֹ (ראש המחלקה)?". המילה "אתה" או "את" ביפנית שמורה לשיחה בין חברים ובין בני משפחה, וגם בתוך המשפחה, אח יקרא לאחיו הגדול במילה "אח גדול" ולא בשמו. אפילו המילה ל"יקירי" בין בני זוג היא בעצם המילה "אתה". אם נחזור לסיפור מתחילת הפוסט, זו הסיבה שנעלבתי בשיחה ההיא. האישה החביבה, הרגילה לזרים ולטעיות הנפוצות שלהם, השתמשה במילה "את" כשדיברה איתי. כיוון שאני רגילה לשפת הכבוד וגם משתמשת בה, השימוש במילה "את" עורר אצלי תגובה אוטומטית הדומה לזו של היפנים- נפגעתי. במשך שבריר שנייה חשבתי, "איזו מן צורה זו לדבר ככה? מה זה חוסר הכבוד הזה?", אך במהרה הבנתי שהיא מנסה דווקא "לשבור דיסטנס" ולהתחבר בדרך שזרים מורגלים בה לדעתה.

הניואנסים הללו, שנגרמים בגלל שפת הכבוד הייחודית, מקשים מאוד על מתרגמים. למשל ספר שנכתב במקור ביפנית ותורגם לעברית מהתרגום האנגלי ולא מהמקור כנראה יפספס ניואנסים כאלה ואחרים שמתרגם מיפנית יוכל להכניס לתרגום, בעמל רב כמובן. שימור הניואנסים היא משימה קשה במיוחד, כמו השימוש של המילה "אתה". אם למשל מסופר על זוג שרק הכיר או התחיל לצאת, הם עדיין יקראו אחד לשני בשם המשפחה או בתואר ובצירוף התוספות "סן" או "צ'אן". כאשר אחד מבני הזוג רוצה לסמן בעדינות על רצון לקשר עמוק או רומנטי יותר, הוא ישתמש במילה המשמשת רק את האנשים הקרובים ביותר – "את/אתה". תארו לכם את המשימה העומדת בפני המתרגם: הרי בעברית לא נחשוב ולו לרגע על המילה ולא ממש נבין את הניואנס בעלילה. מילה זו יכולה להחליף את המשפט "אני רוצה לצאת קבוע" או אפילו לבוא במקום "אני אוהב אותך". איך מתמודדים המתרגמים עם המשפט הזה? תשאלו אותם. אין לי מושג. המורכבות הזו היא אחת הסיבות שלא בחרתי להיות מתרגמת. אך ללא ספק, אני מלאת הערכה למי שמנסה להתמודד עם האתגר.

אם אתם רוצים לשמוע עוד על תרגום מיפנית לעברית, התאזרו בסבלנות – בקרוב אפרסם מידע נוסף בנושא. אם אתם מעוניינים לכתוב פוסט אורח, אתם מוזמנים לפנות אליי בתגובות או באמצעות עמוד "יצירת קשר".