בלימודי התרגום שלי כתבתי יחד עם חברותיי מיה בנסקי וסהר קלאר (אז סהר יעקובי) עבודה על נורמות של תרגום פרוזה יפנית לעברית, במסגרת קורס של פרופ' ניצה בן ארי.

גרסה מקוצרת של העבודה התפרסמה בגיליון 2012 של "תרגימא", כתב העת של אגודת המתרגמים בישראל, שיצא לרגל הכנס האחרון של האגודה.

אתם מוזמנים להיכנס לגיליון כאן ולקרוא את המאמר שלנו ואת יתר המאמרים שפורסמו.

החודש יושקו שני תרגומים מעניינים. האירוע הראשון הוא לרגל תרגומה של ניצה בן ארי לספרו של גיתה "הרמן ודורותיאה", והוא יתקיים ביום ג' ה-6.3 בתולעת ספרים ברח' מזא"ה 7 בתל אביב. התכנסות החל מ-19:00. הערב עצמו יתחיל בשעה 20:00. ** עדכון: נוספה הזמנה בפייסבוק.

האירוע השני הוא השקת התרגום של "סיפורי מלחמה לילדים" מאת נוסוקה אקיוקי, תרגום מיפנית ארז יוסקוביץ, דוקטורנט למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. הערב יערך ביום ה' ה-22 במרץ בשעה 19:30 בספריה של "בית בנמל", מתחם "קום איל פו", האנגר 26, נמל תל אביב. פרט למתרגם ישתתפו בערב גם ד"ר שונית שחל-פורת, מרצה לספרות יפנית ומתרגמת, וד"ר מיקה לוי-יממורי, רכזת מגמת יפנית באוניברסיטת תל אביב. היה לי הכבוד והעונג ללמוד אצל שלושתם, ואני בטוחה שהערב יהיה מעניין. יש לאשר הגעה במייל readers1@yedbooks.co.il.

היום התפרסם ב"הארץ" ראיון עם פרופ' ניצה בן ארי,  מתרגמת, חוקרת תרגום, ראש התוכנית ללימודי תעודה בתרגום ועריכת תרגום באוניברסיטת תל אביב (שבמסגרתה למדתי אצלה בארבעה קורסים), ומאז אוקטובר היא גם יו"ר המפעל לתרגום ספרות מופת. עם הספרים שבן ארי תרגמה נמנים "ציד הסנרק" מאת לואיס קרול, "פאוסט" מאת גתה, "חמדת" מאת טוני מוריסון ו"ברלין, אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין.

על השאלה "מיהו מתרגם אידאלי" בן ארי משיבה כך:

"זו שאלה שעוסק בה מחקר התרגום, שאלה לא פשוטה. המתרגם האידיאלי הוא המתרגם הדו-הלשוני והדו-תרבותי. אבל לכל ברור שאין יצור כזה, כי מה זה נקרא שאתה דו-לשוני? שאתה יודע באותה מידה גם את שפת היעד וגם את שפת המקור. הבקיאות בדיוק באותה מידה בשתי התרבויות כמעט אינה קיימת. נגיד שאני יכולה להגיד שבילדותי סיפרו לי מהצד הצרפתי הספרדי שלי סיפורים של הקונטס דה סגיר ואגדות מצרפתית וגם סיפרו לי מהצד הגרמני של אמא שלי את שטרובל פטר (יהושע הפרוע). אבל לא למדתי בגן ובבית ספר בגרמניה. את הידיעות שלי על התרבות הגרמנית אני יודעת קצת מהמשפחה, וקצת מהמסעות שלי לגרמניה ומהשהות שם ומהקריאה. זה לא שאני דו-תרבותית ישראלית גרמנית".

בן ארי אומרת שצריך לשאוף להכי קרוב. "הכי קרוב זה באמת אנשים שחיו חלק מהזמן פה וחלק שם. שהם מעורים מאוד בתרבויות האלה, חיים אותן, נושמים אותן, ויש להם חוש ורגישות שעמם נולדים. אי אפשר ללמד".

על מעמד המתרגמים בן ארי אומרת:

"המחקר הגיע לנקודה שבה הוא מתחיל להתעניין במתרגם. זה קרה מאז שדרידה, פוקו, בורחס ואחרים התחילו לדבר על כך שאין יותר מקור, על מות המחבר. המתרגם הוא בדרגה שווה למחבר והתרגום בדרגה שווה למקור וכולנו רק מתכתבים עם המקור וזה נפלא ונהדר. כשבדקתי את התזה הזאת לעומת הדעה של מתרגמים על עצמם, לא מצאתי את זה. המתרגם כל הזמן נאלץ להיאבק על מעמד של אדם שקוף שלא מכירים אותו, לא רואים אותו, ולא מעריכים אותו במיוחד. השאיפה הגדולה שלו זה להיות סופר, לעלות בדרגה. מצאתי את זה בהמון ספרים שנכתבים עכשיו, שהמתרגם הוא הגיבור שלהם. אולי מפני שזה מין אנטי-גיבור".

 אמנם אני לא מתרגמת ספרותית, אבל אני מסכימה עם הטענות של בן ארי (ולא רק כי היא הכשירה אותי להיות מתרגמת). אין ספק שגם מתרגמים מסחריים צריכים להכיר את התרבות שממנה הם מתרגמים כדי להבין את הטקסט, ואולי הדוגמה הכי בולטת לכך היא לוקליזציה ושיווק, שם אפשר להיתקל בתיאורי מצבים שאינם נפוצים או מקובלים בישראל, וצריך למצוא פתרון אחר לאותו מסר.

באשר למעמד המתרגמים, כמתרגמת מסחרית יש לי התחושה שחלק ניכר מהאנשים והגופים הזקוקים לתרגום לא בהכרח מודעים לכך שתרגום הוא יותר מהעברת מילים משפה אחת לאחרת, ושהם לא תמיד יודעים להעריך את מורכבות הטקסט שהם מעוניינים לתרגם. למשל, טקסט הכתוב בשפה קלילה וקולחת אינו בהכרח קל יותר לתרגום ממדריך לשימוש במכשיר חשמלי, כיוון שבעברית הנטייה בכתיבה היא להכביד את הטקסט.

פרט למתרגם ולמעמדו, בן ארי נוגעת בסוגיות מעניינות נוספות, כגון הצנזורה שנעשתה בתרגומים בעבר לנושאים טעונים כמו הנצרות, מיניות ואזכורים של גרמניה (לאחר מלחמת העולם השנייה), כך שמומלץ לקרוא את הריאיון במלואו.