עץ אחד וציפור קטנה אחת היו חברים טובים מאוד. כל יום הציפור ישבה על ענף של העץ ושרה, והעץ הקשיב כל היום לשיר של הציפור הקטנה.
אבל החורף הקר התקרב, והציפור הייתה חייבת להיפרד מהעץ.
"להתראות. בשנה הבאה שוב אקשיב לשיר", אמר העץ.
"אכן. עד אז, עליי ללכת", אמרה הציפור ועפה לדרום.
האביב הגיע, והשלג נעלם מהשדות והיערות.
הציפור שבה אל המקום בו היה העץ של השנה שעברה.
אך מה קרה שם? העץ לא היה. נותר רק גזע כרות.
"לאן נעלם העץ שהיה פה?" שאלה הציפור הקטנה את הגזע הכרות.
"חוטב העצים כרת אותו בגרזנו ולקח אותו לעמק", השיב הגזע הכרות.
הציפור הקטנה עפה אל העמק.
בתחתית העמק הייתה מנסרת עצים גדולה, וצליל חיתוך העצים נשמע.
הציפור הקטנה נעמדה על שער המנסרה. "מר שער, האם אתה יודע מה קרה לחברי הטוב העץ?" היא שאלה.
"העץ נוסר עד דק בתוך המנסרה, הפך לגפרורים ומוכרים אותו בכפר ההוא", אמר השער.
הציפור הקטנה עפה אל הכפר.
ליד פנס הייתה ילדה.
"סלחי לי, האם מכירה אַתְּ אֶת הגפרורים?" שאלה הציפור הקטנה.
"הגפרורים נשרפו כולם", אמרה הילדה. "אך האש שהדליקו הגפרורים עדיין דולקת בפנס הזה".
הציפור הקטנה מיד נעצה את מבטה באש שבפנס. אז היא השמיעה לאש את השיר של השנה שעברה. האש ריצדה מצד לצד, ונראה היה שהיא שמחה על כך.
כשסיימה לשיר את שירה, הציפור הקטנה שוב הביטה באש שבפנס. לאחר מכן עפה למקום אחר.
(מקור)
התרגומיה 