מי שעוקב אחרי התרגומיה בפייסבוק אולי קרא את הכתבה "השפה הסודית של הגוף" שהתפרסמה בכלכליסט ועוסקת בהבדלים בשפת הגוף והמחוות השונות בזמן הדיבור בין תרבויות שונות, עם דגש על יהודים ואיטלקים.

בצירוף מקרים מעניין בדיוק קיבלתי מילון צרפתי מיוחד בשם L'italien avec les mains (איטלקית עם הידיים):

באתר ההוצאה Assimil מסבירים:

לא צריך ללמוד איטלקית כדי לתקשר כמו פאיזאנו אמיתי. כל מה שצריך הוא השיחון הוויזואלי הזה, שבעזרתו שפת הגוף בצדם השני של הרי האלפים כבר לא תהיה מסתורית, בין אם מדובר במחמאות, איומים, עלבונות, פיתוי, אוכל או כעס.

L'italien avec les mains מאפשר ללמוד את השפה מבלי להגות ולו מילה אחת. 

כיוון שטוב מראה עיניים, הנה סרטון פרסומת לספר. מתחתיו תוכלו למצוא את תרגומי הביטויים לעברית לפי סדר הופעתם.

הכול בסדר · בוא(י) הנה מיד! · אתה מתחיל איתי בכוח? · צא(י) לי מהמטבח! · אני רעב · טעים! · איזה חתיך! · בואי הנה, יקירתי · את(ה) רציני(ת)?

מסתבר שהמילון עבר גלגול מעניין כשהוא הפך למילון חזותי לגיטימי: המילון פורסם במקור באנגלית, והמחברים דון קנג'לוסי וג'וזף דלי קרפיני הוציאו אותו בשנת 1989 בארה"ב כדי "להנציח את האיטלקים של פעם, שדיברו בעיקר בהבעות פנים ובידיים" וכדי להצחיק את הקוראים (מתוך עמוד הפייסבוק של הספר). תוכלו לראות את הספר במלואו באנגלית, אבל בשחור-לבן, באתר הזה.

מה שכן, עדיף לכם שלא לנסות לתקשר עם איטלקים ככה:

מישהו בקהל הקוראים יכול לומר אם הספר עדיין רלוונטי כיום?

לסבי ז"ל הייתה ספרייה עצומה, שהשתרעה על פני קיר שלם בסלון, קיר נוסף בחדר העבודה שלו ועוד קיר כמעט שלם בחדר השינה. ספר אחד בסלון, שעמד ליד הטלוויזיה, לכד תמיד את תשומת לבי וקסם לי (ואולי זה היה גם אות על העתיד לבוא):

המילון יצא בשנת 1972 בהוצאת עדי בעריכת ד"ר יום-טוב לוינסקי, והשפות הכלולות בו הן יידיש (בתרגום בונים הלר), אנגלית (תלמה נדיבי), צרפתית (שולמית מודן), ספרדית (בר-כוכבא מלאך), גרמנית (צבי שאל) ורוסית (יוסף גורי).

בסוף השבוע קיבלתי את המילון, ולכן אני יכולה לחלוק עמכם את ההקדמה בעברית (שכן היא מתורגמת לכל השפות) וכמה דפים להתרשמות (ניתן ללחוץ על כל התמונות להגדלה):

נתקלתי היום בכתבה מעניינת של The Jewish Daily Forward המספרת את סיפורו של המילון היידי-יפני. זהו המילון הראשון מיידיש לשפה שאינה אירופית ואינה עברית, וערך אותו קַזוּאוׁ אוּאֶדָה, מרצה במחלקה לגרמנית באוניברסיטת פוּקוּאוֹקַה. המילון כולל יותר מ-28 אלף ערכים.

הרב מרווין טוקאייר, שהיה הרב היחיד ביפן בסוף שנות השישים, מספר בכתבה על המפגש הראשון שלו עם אואדה:

ב-1969 גרתי בטוקיו וקיבלתי הביתה טלפון מבחור יפני שקצת אנפף. או שהוא מלמל, או שהוא גמגם, או שהוא דיבר ביפנית… הוא התקשר אליי מטלפון ציבורי ברחוב, אז אפשר היה לשמוע את המכוניות, ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אז אמרתי לו: "איזה שפות אתה מדבר? איזה שפות אתה יודע?", והוא אמר "יפנית, גרמנית, קצת אנגלית ויידיש". אמרתי, "יידיש? קענסט רעדן יידיש? [אתה יכול לדבר יידיש?]. הוא אמר, "יא [כן]", ואני אמרתי, "קום אהער, בוא הנה מיד. אני רוצה לפגוש אותך".

מהר מאוד אואדה התחיל להציף את הרב בשאלות על אוצר המילים ושמע קלטות שלו שר שירי ערש ידיים. אואדה גם גר במאה שערים במשך זמן מה.

קהל היעד למילון של אואדה הוא קטן אך מסור, ואמנם אואדה הוא המומחה המוביל ליידיש ביפן, הוא לא היחיד. אחד מהם, צבי סדן (צוּגוּיה סַסַאקִי) מאוניברסיטת בר-אילן, מעריך כי ישנם פחות מ-20 יפנים הבקיאים ביידיש, אם כי יש רבים נוספים עם ידע חלקי. לדעתו, את כולם מניעה "סקרנות אינטלקטואלית בריאה והתעניינות בתרבות האשכנזית המסורתית, שנראה שיש לה הרבה במשותף עם התרבות היפנית המסורתית, בניגוד לתרבות הישראלית המודרנית".

היידיש הגיעה לראשונה ליפן בתחילת המאה העשרים, כשיהודים מרוסיה, רובם מסיביר, החלו להתיישב בערי הנמל יוקוהמה, נגסאקי וקובה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כוכב התיאטרון היידי אהרון לבדף כבש את יפן בסערה בסיור הופעות במזרח אסיה, ובעקבות זאת אף נכתבה האופרטה היידית "מנדל ביפן".  בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו ליפן דוברי יידיש, חברי הבונד ותלמידים ומורים מישיבת מיר, הודות לוויזות שחילק הדיפלומט צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה. עם זאת, כיוון שרוב היהודים באו והלכו, התרבות היידית לא התבססה ביפן.

ואם התחשק לכם עכשיו ללמוד יידיש, תוכלו להיעזר באתר הזה.

 

עדכון: ב-19.1.2012 (יום למחרת פרסום הפוסט) הידיעה התפרסמה ב"הארץ" בתרגום לעברית.