ראיון עם המתרגם פיליפ גבריאל על התרגום של 1Q84

לרגל יציאתו לאור באנגלית של 1Q84, הספר החדש של הרוקי מורקמי, התפרסם ראיון ב"דה אטלנטיק" עם אחד המתרגמים שלו, פיליפ גבריאל. (ראיון עם המתרגם השני, ג'יי רובין, מופיע בפוסט הזה.)

גבריאל תרגם את הסיפור הראשון של מורקמי שפורסם בארה"ב, "מזכר הקנגורו" (הסיפור פורסם בספר "הפיל נעלם"). הוא תרגם שלושה מספריו של מורקמי לאנגלית, וזכה בפרס על תרגום "קפקא על החוף". הוא תרגם עוד שני ספרי עיון שלו, קובץ סיפורים קצרים וסיפורים קצרים שפורסמו במגזינים שונים. גבריאל הוא מרצה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת אריזונה, ותרגם גם את הסופר חתן פרס נובל קנזאבורו אואה.

כמה עמודים תרגמת בממוצע ביום? כמה זמן נמשך תהליך העריכה?

בדרך כלל אני עובד חמישה ימים בשבוע, עם טיוטה גסה של ארבעה עמודים מדי יום. 20 עמודים בשבוע, 80 עמודים בחודש, זה היעד הקבוע שלי. בעבודה עם סופרים שהפרוזה שלהם מסובכת יותר, יכול להיות שאני אספיק רק שלושה עמודים ביום, אבל מורקמי הוא די ישיר והגיוני. נדרשו עשרה חודשים להשלמת הטיוטה הגסה של הספר השלישי של 1Q84, ואז ערכתי אותה במשך חודשיים. השלב הראשון בעריכה הוא להשוות את המקור לתרגום, שורה מול שורה. אחרי המעבר הראשוני העורך שלי ואני המשכנו כמובן לתקן, והחלטנו, לדוגמה, שרוב המונולוגים הפנימיים יהיו בכתב נטוי, והעברנו חלקים מהטקסט לזמן עבר. אני פחות אוהב את החלק הזה, העיניים שלי מתפוצצות. המעבר האחרון על הטקסט, לפני שאני שולח אותו לעורך, הוא מהנה יותר. בשלב הזה אני פשוט קורא שוב את התרגום כולו כמו ספר באנגלית ומנסה לשפר את הניסוח.

בתרגום של 1Q84 ויצירות נוספות של מורקמי, האם אתה חש מחויבות לכבד את הקול והתחושה של התרגומים של  ג'יי רובין ואלפרד בירנבאום, המתרגמים האחרים שלו? האם אתה חושב שכולכם מחברים את היצירה של מורקמי באנגלית, ושהיא צריכה להיות אחידה, או שאתה מתמקד בכל ספר בנפרד?

אני מאוד מעריך את התרגומים של ג'יי ואלפרד, אבל אני עובד לפי הפרשנות שלי לקול של מורקמי באנגלית. לכל אחד מאיתנו יש סגנון משלו. אני היחיד משלושת המתרגמים של מורקמי ששיתף פעולה עם השניים האחרים. כשאלפרד ואני עבדנו על "אנדרגראונד", וכשג'יי ואני עבדנו על "ערבה עיוורת, עלמה נמה", לא ניסינו ליצור משהו אחיד באופן מכוון, אבל ב-1Q84 העורך ניסה להחליק הבדלים משמעותיים, מה שהגיוני לאור העובדה שמדובר ביצירה אחת. כיוון שהחלק שלי בטקסט היה האחרון, העורך כבר החליט איך להתייחס לסוגיות סגנוניות מסוימות, אז יישרתי איתו קו.

ציינת בעבר שהניואנסים של האוכל היפני לפעמים מיטשטשים בתרגום. מה עוד הלך לאיבוד או היטשטש?

אני מקווה שלא איבדנו דברים חשובים בתרגום, כמובן, אם כי ב-1Q84 אפילו הכותרת מאתגרת, כיוון שביפנית הספרה 9 מבוטאת כ"קְיוּ". היו גם דברים יומיומיים ומובנים מאליהם ליפנים שהיו קשים, כמו הניואנסים של פנייה לאדם אחר, הסיומות ("סַאן" ו"קוּן" במיוחד) המוצמדות לשמות, ורמת האינטימיות שהן מעבירות, שלא לדבר על משחקי מילים.

ג'יי רובין בספרו Making Sense of Japanese מפריך את הסטריאוטיפ שיפנית פחות מדויקת ומסתורית יותר מאנגלית.

יש הכללה שיפנית איכשהו פחות מדויקת או מעורפלת יותר בהשוואה לאנגלית. אני לא קונה אותה. יפנים יכולים לתקשר כמו כולם, ומורקמי מביע את הרעיונות שלו בבירור, אפילו שהאווירה הכללית של היצירות שלו סוריאליסטית לפעמים.

יש שפה מערבית שדומה במבנה ובמקצב ליפנית? אולי גרמנית, שגם בה הפועל נמצא בסוף המשפט?

יפנית שונה מכל השפות שלמדתי, רוסית, סינית, צרפתית וגרמנית. כיוון שהפעלים ביפנית נמצאים בסוף המשפט, אני לפעמים מרגיש שבתרגום מיפנית לאנגלית מסגירים את הפאנץ' ליין.

האם מורקמי התנגד לחלקים מהתרגום שלך או שינה אותם?

בשלב מסוים ג'יי, מורקמי ואני התחבטנו לגבי הכינוי של אחד מחברי הכת. אני קראתי לו במקור "סקינהד" (Skinhead, גלוח ראש), מתוך מחשבה על דמות מפחידה מהימין, אבל ג'יי העדיף "באזקאט" (Buzzcut, תספורת מארינס). מורקמי העדיף את ההצעה של ג'יי, את הקונוטציה הצבאית שלה, והלכנו עליה.

אומרים שגבריאל גרסיה מרקס אמר לגרגורי רבסה שהתרגום שלו לאנגלית של "מאה שנים של בדידות" עולה על המקור הספרדי. האם התרגום יכול לשפר את המקור? אתה חושב ששיפרת פעם את המקור?

האם תרגום יכול להתעלות על המקור? זה יכול להיות נחמד, אבל בדרך כלל אני לא מרגיש ככה. כשסיימתי את התרגום של "צ'וּגָאֵרִי" (宙返り, "סלטה") של קנזאבורו אואה, הוא שלח לי הערות על כמה חלקים קצרים שהוא רצה להוציא מהתרגום, ושלושה עמודים בכתב יד שהוא רצה להכניס. מסתבר שהוא חשב בינתיים על הסיפור ורצה לשנות אותו. הוא אמר לי שעם השינויים האלה, התרגום שלי יהיה קרוב יותר לרוח הסיפור מהמקור. למדתי מזה איך סופרים, כולל מורקמי, ממשיכים לעבד ולעבוד על הסיפורים שלהם. יש טקסט בעל סמכות, אבל אולי היא זמנית.

ההערות של גבריאל על עמוד מהגרסה היפנית של 1Q84, התמונה לקוחה מ"דה אטלנטיק"

תמונות מפריז

בסוף השבוע שעבר ביקרתי בפריז:

(ניתן ללחוץ על כל התמונות בפוסט להגדלה)

בזמן השיטוטים בעיר נתקלתי בחנות של המעצבת סוניה ריקל, שאת חלונות הראווה שלה קישטו ספרים, למרבה השמחה (לדעתי רבי מכר):

אחד הספרים היה 1Q84 של הרוקי מורקמי, שתורגם לצרפתית (ראיון עם ג'יי רובין, המתרגם של מורקמי לאנגלית, בפוסט הזה):

בחלון ראווה אחר שמחתי לגלות את "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן:

בהמשך נתקלתי שוב בספר של גרוסמן, הפעם בשולחן רבי המכר בכניסה לסניף של FNAC, רשת חנויות ענק לספרים, דיסקים, מוצרי אלקטרוניקה ועוד:

וחוץ מזה, חבל שהם לא נעזרו באנשי מקצוע:

יפן ואני

כשהייתי בת 15 או 16 התגלגל לידיי עותק של "יער נורבגי" של הרוקי מורקמי ושבה אותי מיד בקסמו. באותה תקופה (וגם עדיין) רציתי לקרוא כל ספר שאהבתי בשפת המקור, ולכן התעורר בין הרצון ללמוד יפנית. אבל בניגוד להינדי או גיילית, הרצון הזה החזיק מעמד יותר מחודש, אולי כי הספר היה בשבילי פתח לספרים ולסופרים יפנים נוספים, וכך הגעתי ללמוד בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.

הלימודים שלי בחוג העשירו אותי באופן שקשה לתאר. פרט לחובת לימודי השפה (6 שעות שבועיות במשך שנתיים, ו-4 שבחרתי לקחת בשנה השלישית), למדתי לא מעט על סין והודו, אבל בעיקר על יפן. כמעט מכל שיעור יצאתי בתחושה שלמדתי משהו חדש ומעניין שלא הייתי לומדת בשום מקום אחר. למדתי על ההיסטוריה של יפן, הספרות, התרבות, הפוליטיקה, הדת, החברה. יפן היא מדינה מרתקת בעיניי ומלאת ניגודים, שנראית כמו ההפך הגמור מישראל, אבל יש להן נקודות דמיון לא מעטות.

 

ספר שכל סטודנט ללימודי מזרח אסיה קורא, יחד עם "יפן המסורתית"

כשסיימתי את התואר הראשון ביליתי שישה שבועות נפלאים ביפן, שכללו חודש בלימודי יפנית בטוקיו ושבועיים בטיול באתרי תיירות בקיוטו, נארה וניקו, בין היתר. בתוכנית הלימודים שלנו באוניברסיטת וואסדה היה יום שהוקדש לביקור במרכז למניעת אסונות באיקבוקורו (אתר המרכז ביפנית), מרכז הדרכה שבו למדנו איך להשתמש במטפים, ראינו סרט על רעידות אדמה והיינו בסימולטורים של רעידת אדמה ומסדרון עשן. למדתי, למשל, שאחרי רעידת אדמה אסור להסתובב יחפים כי אפשר לדרוך על שברים, ושעשן מתקדם מהר יותר מבני אדם, אז בעת הבריחה צריך לסגור אחרינו דלתות. בתור שיעורי בית כתבתי חיבור על הביקור, וכבר באותו לילה הייתה רעידת אדמה. משהו בסביבות 4-5 בסולם ריכטר, שבארץ מגיע לכותרות הראשיות, אבל ביפן לא נחשב כראוי לציון.

אוניברסיטת וואסדה משלבת בלימודי היפנית סטודנטים מקומיים, שמתרגלים בהתנדבות את השפה עם הסטודנטים הזרים בשיעורים וגם מבלים איתם בשעות הפנאי, וכך הכרתי לראשונה יפנים באופן אישי (חוץ מהמורות שלי). מהר מאוד התגבשה קבוצת חברים, סטודנטים מקומיים וזרים (מארה"ב, טייוואן, סין, דנמרק, הונג קונג ואני מישראל, כמובן), והיינו הולכים ביחד לקריוקי או למועדון, מסתובבים בעיר ומדברים ביפנית ובאנגלית, לפעמים במקביל. בערב האחרון שלנו ביחד יצאנו ביחד לפאב ונפרדנו בחיבוקים ובדמעות. אנחנו עדיין שומרים על קשר ומתעדכנים בעזרת פייסבוק ושאר פלאי הטכנולוגיה, ואף שלי לא יצא, חלק מהחברים שלי נפגשו במסגרת מסעותיהם בעולם.

חלק מהבנות בתוכנית בערב שיט שבו הייתה הנחה למי שלובש בגדים יפניים מסורתיים

בחודש שהסתובבתי בטוקיו ובשבועיים שבהם טיילתי ביפן לא היה סוף למקומות היפים שראיתי: מקדש מייג'י בטוקיו, קומפלקס המקדשים בניקו, מקדש הוריוג'י בנארה ומקדשי קיומיזו וריואן-ג'י וטירת ניג'ו בקיוטו הם קומץ מקומות שעולים לי לראש כרגע. יש עוד הרבה מקומות ביפן שהייתי רוצה לבקר בהם, ואחרי שביקרתי בה בקיץ הלוהט, הייתי רוצה לראות אותה בצבעי שלכת מרהיבים.

מקדש הוריוג'י בנארה


הגעתי ללימודי התרגום בגלל הקורס שנפתח לתרגום יפנית (ונשארתי כי ראיתי כי טוב). במסגרת הקורס "סגרתי מעגל" (אני לא אוהבת את הביטוי הזה) ותרגמתי את העמודים הראשונים של הספר הראשון של מורקמי (הוא נקרא "הקשיבו לשירה של הרוח", ומורקמי לא רוצה שיתרגמו אותו ואת הספר שאחריו, אז כנראה לא תיתקלו בהם). מה שיותר חשוב הוא שהכרתי כמה אנשים שהפכו לחברים טובים, ודרכם גם התוודעתי לקהילה היפנית שחיה בארץ. הרבה מהחברים והמכרים שלי חזרו בינתיים ליפן, וגם כמה מהישראלים נסעו ללמוד שם. זוג שחזר ליפן אחרי שנתיים בארץ שלח לי לפני כחודש תמונה של התינוקת החדשה שלהם, שעכשיו בת חודשיים וחצי.

כששמעתי לפני שבוע וחצי על רעידת האדמה ביפן מיד וידאתי שכל החברים שלי בסדר, בנוהל שכישראלים אנחנו מתורגלים בו טוב מדי. מאז אני מתכתבת עם חלקם ועוקבת אחרי הסטטוסים שלהם בפייסבוק, ושומעת על רעידות המשנה, על החשש מקרינה, על תובנות קיומיות ותיאוריות קונספירציה שצצות אחרי אירועים כאלה. אני מקבלת לינקים לכתבות ולסיפורים על אנשים שניצלו, אנשים שגרים באזורי האסון ומספרים על הנעשה. במסגרת העבודה שלי אני גם מתרגמת תחזיות ליפן, עלויות משוערות של האסון והשפעות משוערות על השווקים בעולם. אני מקווה שהמשבר בכורים ייפתר במהרה ושיפן תוכל להתחיל בשיקום.

ביום שני הקרוב, ה-28 במרץ, יתקיים במספר מוקדים ברחבי הארץ אירוע הזדהות והתרמה, שהכנסותיו יועברו לחשבון התרומות של שגרירות יפן. יהיו הרצאות על יפן והדגמות של אמנויות יפניות. עלות כרטיס היא 50 ש"ח. פרטים על האירועים והרשמה באתר הזה.

 

ראיון עם ג'יי רובין, המתרגם של הרוקי מורקמי לאנגלית

ה"אסאהי שימבון" ראיין את ג'יי רובין, המתרגם הקבוע של הרוקי מורקמי לאנגלית, המתרגם כעת את ספרו החדש של מורקמי, 1Q84. מורקמי הוא אחד הסופרים האהובים עליי, ולכו תרגמתי את החלקים מהראיון העוסקים בתרגום:

מתי קראת לראשונה את מורקמי, ומה היה הרושם הראשוני שלך?

קראתי אותו לראשונה ב-1989, כשמו"ל אמריקאי ביקש ממני חוות דעת על "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם". אהבתי את הספר והתחלתי אז לקרוא את מורקמי כמעט באופן בלעדי ב-10 השנים הבאות לפחות.

מה משך אותך למורקמי כמתרגם?

הסיפורים הקצרים שלו מצאו חן בעיניי במיוחד, אז חיפשתי את פרטי ההתקשרות שלו וכתבתי לו מכתב שבו הצגתי את עצמי כמתרגם של נצומה סוסקי וביקשתי רשות לתרגם את "המקרה השני של תקיפת מאפיה", "הפיל נעלם" וכמה יצירות נוספות.

כמה חודשים לאחר מכן התרגום הראשון שלי התפרסם במגזין "פלייבוי", שינוי משמעותי מכתבי עת אקדמיים כמו כתב העת של הרווארד ללימודים אסיאתיים.

כשעולות לך שאלות בנוגע לתרגום, איך אתה פונה אליו? תוכל לתת לנו דוגמה לשאלות?

הייתי שולח דוא"ל לו או לעורך שלו בהוצאת שינצ'ושה. נעים להתכתב איתו בדוא"ל. ניתן לפרש קטעים רבים ב-"1Q84"  בגוף ראשון או בגוף שלישי, ושאלתי אותו מה הוא מעדיף במקרים מסוימים. בדרך כלל הוא אומר לי לעשות את מה שעובד הכי טוב באנגלית.

מהם הקשיים המרכזיים בתרגום היצירות של מורקמי בהשוואה ליצירות של סוסקי ושל סופרים אחרים שתרגמת?

כיוון שהסגנון של מורקמי מושפע כל כך מהידע הרב שלו באנגלית, הרבה יותר קל לתרגם אותו "חזרה" לאנגלית בהשוואה לסופרים אחרים שתרגמתי. גם הסגנון של סוסקי מושפע מאנגלית, אבל הוא מאפשר גם לידע הנרחב שלו בקלאסיקות הסיניות לבוא לידי ביטוי.

אקוטאגאווה ריונוסקה מנסה לעתים קרובות לחקות יפנית קלאסית או יפנית של ימי הביניים. כמעט ויתרתי על תרגום "ד"ר אוגאטה ריוסאי: מזכר" שלו כיוון שחלק ניכר מהעניין בשפה הוא השימוש בסגנון תיעודי מימי הביניים הנקרא "סוֹרוֹבּוּן", שאין לו מקבילה אנגלית. בסופו של דבר, כיוון שחשבתי שכדאי מאוד לתרגם את הסיפור, החלטתי להקריב את הפן הסגנוני הזה ובחרתי בסגנון רשמי יותר, בדומה למסמך רשמי.

אצל מורקמי אין בעיות כאלה. הוא משתמש לא מעט בסגנון עיתונאי כשהוא לכאורה מצטט מכתבות בעיתון, אבל אלה המקרים הכי קיצוניים. כיוון שהסגנון של מורקמי פשוט באופן כללי, האתגר הוא לכתוב משפטים פשוטים באנגלית שעדיין יש להם מקצב ושלא נשמעים שטוחים או משעממים.

מורקמי לפעמים משלב ביטויים אנגליים בכתיבה שלו. איך הם משתלבים בתרגום שלך? לדוגמא, ב"קורות הציפור המכנית", הוא משתמש בביטוי "'קוג'ינטקי ני טוראנאידה קורה" (個人的にとらないでくれ), שברור שמקורו ב"Don't take it personally", "אל תיקח את זה באופן אישי".

הבעיה היא לתרגם את הביטויים "חזרה" לאנגלית שנשמעת יוצאת דופן כמו היפנית, אבל לאחרונה אני מתעצל ובוחר בביטוי האנגלי "המקורי". במקרה זה הרוח המערבית, ה"באטאקוסאסה", של הסגנון של מורקמי נעלמת. סליחה.

ספר לנו על תהליך התרגום. האם אתה קורא את הסיפור מתחילתו ועד סופו לפני שאתה ניגש למלאכת התרגום?

כן, אני תמיד קורא קודם את היצירה, במקרה שיש בה ביטויים חשובים שיש לטפל בהם בצורה מסוימת מההתחלה. אני קם מוקדם בבוקר ועובד עד שהמוח שלי הופך לטופו, בדרך כלל בסביבות 11:30 בבוקר. המוח שלי לא שימושי במיוחד בשאר היום.

מורקמי נחשב למועמד לפרס נובל לספרות מזה שנים רבות. מה לדעתך הסיכוי שיזכה בו ביום מן הימים?

אני לא יכול לחשוב על סופר יפני אחר שיקבל אותו לפני מורקמי. זה רק עניין של זמן.