בסוף השבוע התפרסם במעריב ראיון עם המתרגמת והעורכת הלית ישורון, השוקדת מזה עשרים שנה על תרגום "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. הראיון נערך לרגל יציאתו לאור של הכרך האחרון, אך התרגום לא נעשה לפי סדר הכרכים, ויש לתרגם עוד כרכים מאמצע היצירה.

הריאיון מתייחס גם לחייה של ישורון, אך יש חלקים הנוגעים בתרגום:

כשאני שואל אותה אילו שינויים או התאמות נעשו בתרגום פרוסט לאורך השנים, היא עונה: "השנים הרבות שאני חיה עם הדמויות האלו יצרו אצלי איזו פמיליאריות ביחסים, אז אולי גם זה נכנס לדרך ההעברה לעברית, אולי נשבר הדיסטנס".

אבל האם למרות הפמיליאריות הזאת את ערה לניגוד האינטרסים בין המתרגם לסופר? 

"אבידן אמר שהוא שונא לתרגם כי זה כמו להיכנס למישהו מתחת לעור. אני לא מרגישה כך. עדיין, למרות הצלחות של כל כך הרבה תרגומים, יש תוקף למשחק המילים האיטלקי traditore=traduttore (מתרגם=בוגד). שאלת הנאמנות אינה פתורה. לאיזה עולם נאמן התרגום? של המתרגם? של הסופר? המתרגם הוא לא הסופר, שלא ישלה את עצמו, אבל בכל זאת, הוא מחברו של התרגום. התיאולוג פרנץ רוזנצווייג, מתרגמו של יהודה הלוי (ושל התנ"ך, יחד עם בובר) לגרמנית, הגדיר מתרגם כ'משרתם של שני אדונים', אז גם אני מרגישה כמו חדרניתן של שתי גבירות – העברית והצרפתית".

כל כותב כמעט מכיר את תחושת המבוכה שנלווית להיתקלות בטקסטים שלו מן העבר. האם אותה תחושה קיימת גם כשניגשים שוב לתרגום ישן? 

"במידה מסוימת, אף שאני לא יודעת אם זו בהכרח מבוכה. השפה שלך מחזירה לך שיקוף של עצמך בנקודת זמן נתונה. בסוף שנות השבעים תרגמתי את הטרילוגיה של בקט – 'מולוי', 'מות מאלון' ו'אלושם' – שלושה רומנים שאהבתי אהבת נפש. מצבי אז, כאם צעירה, השפיע עליי וריכך את התרגום. אחרי 20 שנה, כשבספריה החדשה רצו להוציא מהדורה נוספת, חידשתי את התרגום. הייתי בוגרת יותר, ובלי ריח תינוקות באוויר, העברית היתה יבשה יותר ו'בקטיאנית'".

אילו מתרגמים מצרפתית את מעריכה? 

"אני חושבת שהצרפתית התברכה במתרגמים מוכשרים מאוד כמו דורי מנור וניר רצ'קובסקי. אירית עקרבי נהדרת".

בנוסף לראיון, פורסמה באתר הוצאת "הספריה החדשה" הערת המתרגמת, ובה ישורון כותבת:

לפעמים נדמה שלתרגם, בין השאר, זה לפתות את היצירה להישאר בשפת התרגום, שלא תשאף לחזור אל המקור. שתשכח ממנו. לשכנע שגם בעברית אפשר. פעמים אחרות נדמה שמתרגמים כי רודפים אחרי משהו שמתחמק בלי־הרף.

תרגומי הספרות הרוסית, שעליהם גדלנו, יצרו שפת תרגום, ונצבעו בגווניה של הרוסית. יש מלים שלא היו חוזרות לעברית אלמלא הכרנו אותן תחילה מהתרגומים הרוסיים. הספרות הרוסית הורידה צבע על העברית. תרגום יוצר שכבת לשון נוספת, מין לשון אמצע, המשמרת איזושהי זרות טבעית. העברית לא יכולה לציית לחלוטין לחוקי המוצא שלה, מפני שעליה להאיר את המקום האחר, ומשהו מחוקיו נדבק בה. לכן, תרגום משפה מערב־אירופית יניב עברית שונה לחלוטין משיָניב תרגום מלשון מזרחית, למשל, או מלשון מזרח־אירופית. התרגום של ריבלין ל'אלף לילה ולילה' יצר עברית בעלת ניחוח ערבי, כשם שתרגומיו של שלונסקי יצרו עברית בהטבעה רוסית. מתרגם הוא אדם העובד על הסף, בין שתי שפות, שתי תרבויות, ומצוי במין הלוך־ושוב מתמיד בין זו לזו.

יצירה מתורגמת נראית כמובלעת בתרבות המקום, וגם הקליטה שלה נעשית דרך הזרוּת ולא דרך המוּכָּרות. אין מה לדבר על פמיליאריות, או על אינטימיות, וגם לא על זיכרון משותף. זה לא מקור, זה תרגום. אבל צריך להשכיל וליצור שפה בעלת אזרחות כפולה. מצד אחד, לשאוף שהגיבור הזר ימצא את קולו העברי. להביא בחשבון, נניח, שפרוסט הוא בן־זמנו של גנסין, אבל להיזהר שהפעולה שלו על הקורא לא תהיה אנכרוניסטית. לתת את העכשיו אבל לא את העכשוויות. שכן, אם החיים הדפיסו בנו את הספר הזה, כפי שנאמר בו, ואנו, קוראיו, את עצמנו אנחנו קוראים – אם כך, עלינו לעשות לעברית מה שעושים לציורים עתיקים, שמנקים אותם משכבות של שומן שדבקו בהם. למרק את הלשון כדי להבליט את יופיו וכוחו של הטקסט.